העלייה מברית המועצות: תרומה מכרעת

זלמן שובל

חלפו כ?20 שנים מאז נתנה ארצות הברית לישראל את "הערבויות לקליטת עולי ברית המועצות לשעבר" בסך עשרה מיליארד דולרים, שבלעדיהן ספק אם היינו יכולים לקלוט בצורה נאותה את גל העולים שהגיע אלינו בשנות ה?90 של המאה הקודמת ולייצב את הכלכלה.

המאבק על הערבויות היה אחד הקשים שהדיפלומטיה הישראלית, בסיוע בלתי נלאה של יהודי ארה"ב, התמודדה איתם מעולם. ממשל בוש (האב) אמנם התייחס באהדה להעלאת יהודי בריה"מ (ואתיופיה) לישראל, אך הוא ושר החוץ שלו, ג'יימס בייקר, התכוונו להשתמש בנושא בתור מנוף מדיני להפסקת הבנייה מעבר לקו הירוק. מנגד טענה ישראל שאין לערבב את עניין העלייה בנושאים פוליטיים שמקומם בתהליך המדיני. ראש הממשלה יצחק שמיר החליט להעמיד את נושא העלייה מרוסיה בראש סדר העדיפויות המדיני שלו, ושר החוץ דוד לוי הגיש בקשה ניסיונית ל"ערבויות דיור" בסך 400 מיליון דולרים, אך נתקל בקיר אטום של סרבנות. השר יצחק מודעי המליץ לשמיר לבקש מהאמריקנים מענק מיוחד או מחיקת חובות מהעבר, ואילו אנוכי, שהתמניתי בינתיים לשגריר ישראל בוושינגטון, הסברתי לראש הממשלה שאלו הצעות נפל שתגרומנה לישראל נזק כלכלי ותדמיתי.

דנתי בעניין עם נגיד בנק ישראל באותה עת, פרופ' מיכאל ברונו, ועם סגני המיועד, הציר מיכאל שילה, והחלטנו שראשית, הסכום שישראל תהיה זקוקה לו הוא עשרה מיליארד דולרים, ושנית, שנדבק בנוסחת הערבויות, שלא תעלה למשלם המסים האמריקני פרוטה. שמיר סמך את ידו על ההצעה. גם שיכנעתיו שאין לכנות את הערבויות "ערבויות דיור", שכן גם בארה"ב יש חסרי בית, ותחת זאת לכנותן "ערבויות לקליטת עלייה" - הגדרה פופולרית בהרבה בקרב חברי הקונגרס. שמיר הסכים ובשם זה הגשתי את הבקשה לממשל. כבר בצעדינו הראשונים התברר לי כי דרכנו לא תהיה קלה, למרות הבטחה אישית של הנשיא בוש לשמיר עת ביקר בבית הלבן. עד כדי כך התחדדו היחסים, שהממשל כמעט איים להכריז עלי כ"אישיות בלתי רצויה" - ורק חזר בו מכוונתו (אם זו היתה כלל כוונה רצינית) כשהבחין שדעת הקהל והקונגרס, וכן התקשורת האמריקנית, עמדו לצידי.

בשלבים הראשונים עוד קיווה שמיר, אולי בעטיית הבנה בלתי מספקת למציאות הפוליטית והחוקתית בארה"ב, שיהיה אפשר לאלץ את הממשל לתת את הערבויות בלחץ הסנאט האמריקני, אך לכך ממילא מעולם לא היה סיכוי: בעניינים של מדיניות חוץ, בהבדל משאלות פנים וכלכלה, מי שקובע הוא הבית הלבן ולא הקונגרס. כך זה היה אז, וכך - כפי שראינו בעניין הגרעין האיראני - זה היום. מה שעזר בסופו של דבר לסיום המערכה בצורה מוצלחת היה העובדה שהנשיא בוש עמד בפני בחירות (1992) וחשש לאבד את התמיכה האלקטורלית והכספית היהודית (מה שבדיעבד קרה). לכן הוא החליט להיענות לבקשתנו (בינתיים גם התחלפה ממשלת ישראל). אחרי כמה תקלות וחילוקי דעות קשים של הרגע האחרון הגענו לסיכום סופי שענה על כל מטרותינו, ובפועל אף לא הגביל במאומה את הבנייה הישראלית ב"שטחים" ובירושלים.

כמעט בן?לילה גם השתנה מצבה הכלכלי והפיננסי של ישראל, שכן המערכת הפיננסית הבינלאומית, שפיקפקה קודם לכן בכושר יכולתה של ישראל לעמוד בהתחייבויותיה, ממש עטה על ישראל כדי שרק תסכים לקחת ממנה הלוואות. אך חשוב הרבה יותר היה שיכולנו לנשום לרווחה בעניין הבאת העלייה וקליטתה - עלייה שתרמה במימדי ענק לקידום נושאים דוגמת תרבות, מדע ורפואה.

את הימים הללו אני עובר באחד מבתי החולים המרכזיים בארץ, איכילוב בתל אביב, ואני יכול ללמוד על גופי (תרתי משמע) עד כמה התרומה בתחום הרפואי, למשל, של העלייה הזאת, היא משמעותית. כשניגשה אלי אחת האחיות, ילידת אוקראינה, שידעה כנראה על תפקידי בעניין הערבויות, ואמרה לי "תודה", השבתי: "לא את צריכה להודות לי, אלא אני, ועוד רבים כמוני, לך".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully