ישראל החלה את הטיפול באיום הגרעין פחות או יותר לבד, ודומה שכך היא גם מסיימת אותו.
"הסכם הביניים" המאוד לא מושלם בסוגיית הגרעין שנחתם בז'נבה; החברות הכלכליות הבינלאומיות שרואות דולרים וכבר הזמינו חדרים בטהראן; הראיונות לתקשורת של רוחאני החייכן שנשמעים עתה אחרי החתימה כאילו היו בכלל של חמינאי הקשוח, ובעיקר הגישושים בין איראן למדינות המפרץ, כולל האמירויות וסעודיה - כל אלה מצביעים רק על דבר אחד: איראן תהיה גרעינית, וזו קודם כל הבעיה שלנו.
כמה מפתה יהיה להאשים את ממשלת ישראל בשורת האירועים האחרונים, אולם אי אפשר לבוא בטענות למאמצים שעושה ועשה נתניהו עוד לפני שהפך לראש הממשלה ב?96' כדי להתריע מפני איום הגרעין האיראני. יש אפילו שטענו שהוא עשה יותר מדי.
והוא לא היה היחיד. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל יצא בבהילות לסין כדי להתריע בבייג'ין מפני סיוע לבניית הכור באספהאן. זה היה ב?1993.
להסכם הביניים שנחתם עם איראן יש לא מעט מגבלות, אך הבעייתית שבהן קובעת כי "הסכם הביניים יימשך על פני תקופה שאורכה יוסכם על ידי הצדדים, וכשהתקופה הזאת תסתיים, תקבל תוכנית הגרעין של איראן יחס דומה ליחס שזוכה כל מדינה המחזיקה בנשק גרעיני החתומה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני".
כלומר, איראן, גם עם המשטר האפל הנוכחי בטהרן, תוכל להתקין מספר אינסופי של צנטריפוגות וכמובן לייצר אורניום מועשר בלי להפר הסכם. במילים אחרות, אין לעולם עוד בעיה עם משטר האייתוללות. הוא רשאי לקבל בעתיד תעודת הכשר.
המדהים בהסכם ז'נבה - בין שזה הסכם הביניים ובין שההסכם הסופי - הוא כמה ממהר העולם היום לצרף את איראן למשפחת העמים. ככה זה כשהעולם בכלל, והבית הלבן בפרט, פועלים על פי משאלות הלב ולא על פי המציאות בשטח.
מפתה להגיד "סליחה שצדקנו", אלא שבגלל חומרת העניין עדיף להכריז "כמה חבל שלא טעינו".