כשאומרים כ"ט בנובמבר עולה לי בראש סצנה בשחור לבן, שבה אנשים יושבים במעגל סביב הרדיו ושומעים את המילה "כן" חוזרת על עצמה ואז כולם קמים ורוקדים הורה. זו בהחלט סיבה טובה לחגוג ולרקוד. אצלי במשפחה כל שנה חוגגים את היום הזה, זה רשום באופן קבוע ביומן. רק סבתא פלה מורשית לאשר אי-הגעה, בכל זאת אישה בת 90 - קשה להגיד לה לא.
אז מה קורה ביום הזה? נפגשים בערב, כל פעם בבית אחר. מי נמצא שם? חברי הקבוצה "נשה גרופה" (בפולנית הקבוצה שלנו) אלה שעדיין חיים. דור שני, שלישי ואולי גם רביעי. כל סבתא פולנייה מביאה את המנה בה היא מתמחה, ויש איזו תחרות סמויה ממה אכלו הכי הרבה. זה תמיד מצחיק אותי כשאני שואלת את סבתא איך היה אירוע כלשהו והיא עונה "האוכל היה טוב", אבל בערב הזה האוכל שולי.
הצעירים שהיו בנוער הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, מעבירים זיכרונות מהימים בה ה"גרופה" נוצרה. הם האמינו "שקצב הבנייה בארץ יהיה יותר מהיר מקצב ההשמדה", ובמקום להילחם בנאצים הם החליטו לעסוק בהברחת יהודים לישראל. חגיגות היום שבו החליט האו"ם על הקמת המדינה ב-1947 הן הגיוניות מאוד, אבל להם הייתה סיבה לחגוג עוד הרבה לפני כן החל מכ"ט בנובמבר 1944.
אני התוודעתי לסיפור הזה בכיתה ו'. סבתא שלי הרצתה על הבריחה שלה מהגטו, מול ילדים בכיתה ו' ולפני כן היא רצתה שאגיד לה מה אני חושבת על מה שכתבה. עד היום אני זוכרת אותה מספרת לי בסלון שלה איך היא נפרדה מאבא שלה ואמרה לו "אם תשמע ירייה תדע שאני מתה". היא, לעומת זאת, ידעה בדיוק מה יקרה למשפחה שלה ומה קורה באושוויץ. הסיפור הזה כל כך משמעותי בעניין כי שם היא חרצה את גורלה.
היום בו ניצלה "המשפחה החדשה" של סבתי
סבתא שלי נפרדה מהמשפחה שלה, אבל נוצרה לה משפחה חדשה ה"נשה גרופה", אותה קבוצה שהבינה מה המשמעות של מחנה עבודה ומה הולך לקרות באושוויץ. בקבוצה הזאת סבתא הכירה את סבא פינק ז"ל, וכך יצרה לה בארץ ישראל את המשפחה שלה. הם לא היו הזוג היחיד בקבוצה. סבא וסבתא הכירו ביער שגובל בין סלובקיה לפולניה, סבתא שלי התאהבה בו מהרגע הראשון, לסבא שלי לקח זמן להתאהב בה. עד היום אני לא מבינה איך באמצע מלחמה הייתה טלנובלה שלמה, כשסבתא שלי הספיקה לצאת עם אחרים וכך גרמה לסבא שלי לקנא ולבסוף הגיעו ביחד לארץ ישראל והתחתנו.
אז מה הם עשו אי שם ביער? ברחו מפולין לסלובקיה. הם החליטו שעדיף שייפרדו ושכל אחד ימשיך לברוח לבדו, עוד חלק בטלנובלה שלהם. מסלובקיה ברחו להונגריה. שניהם שהו שם תקופה ארוכה, ועברו מעיר לעיר. לסבתא שלי היה גם איזה דייט עם הונגרי שלא ידע שהיא יהודייה, לדייט השני היא כבר לא הגיעה, ואני מניחה שסיפרה את הסיפור לסבא בכדי שיקנא.
ה"גרופה" הבינה שצריך לעזוב את הונגריה ולדאוג שכמה שיותר ויותר יהודים יעברו לרומניה כי גרמניה כבשה את הונגריה במרץ 1944 והרבה יהודים ששהו בהונגריה נשלחו לאושוויץ. סבתא וסבא ברחו מהונגריה לרומניה במאי באותה שנה. היה להם מזל אבל לדנקה, אמיל ואולק חבריהם מהקבוצה היה פחות מזל והם נכנסו לכלא בהונגריה. אחרי כמה חודשים, ב-29 בנובמבר 1944, רוסיה נכנסה להונגריה ונלחמה בגרמנים, וכך חברי הקבוצה ששהו בכלא השתחררו. זאת הסיבה ש"נשה גרופה" נפגשת כל שנה בכ"ט בנובמבר ואני מתייצבת כל שנה לשמוע סיפורים חדשים ומרגשים, שאני נוצרת בזיכרוני. עם השנים הקבוצה מצטמצמת, סבתא שלי בין הצעירות בקבוצה והיא בת 90, אז לא נשארו הרבה בין החיים. אבל לי, כבת הדור השלישי לניצולי שואה, חשוב לשמור על המשפחה השנייה של סבא וסבתא שלי.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il