אישתי ואני מאמינים שאנחנו הורים מעולים לילדינו. למעשה, אנחנו לא מעולים, אנחנו מושלמים. כשיגיע שלב ההוכחות בבית המשפט של מעלה, תשלוף ההגנה את הטיעון המנצח: הבן שלנו, 8.5, מאיים פעמיים ביום שהוא יפנה ל"מועצה לשלום הילד" בתלונה. אין מילקי? "אני אתקשר למועצה לשלום הילד". אבא לא נותן לי לשחק באייפון? "המועצה לשלום הילד". מבקשים ממני לשתות מים במקום מיץ??? "מיד, בספיד דייל...". אם הגענו למצב שעולל בגילו הרך כבר מתחבר אינטואיטיבית לקונספט של יצחק קדמן, ומת לחפור איתו ביחד בטלפון על הזלזול המתמשך של הוריו בזכויותיו הטבעיות (לא ידעתם שמנוי לאתר "מיקמק" הוא זכות טבעית?) - כנראה שעשינו משהו טוב (או רע, תלוי במתבונן).
בערך כל חודש כמשפחה מושלמת, ומולטי-טאסקרים שאין דברים כאלה, אנחנו מתוודעים ממש בשנייה האחרונה לקיומה של חופשה כלשהי בלימודים, שאמנם הופיעה ביומן כל השנה, אבל איכשהו קיווינו שאם נתעלם ממנה, היא תתאייד. למרות נוכחותם המעיקה והתמידית בחיינו של ה"איסרו-חג" בסוף פסח, ה"גשר" בין יום הכיפורים לסוכות, "חופשת טרום" ליל הסדר, ושמונת ימי פחחח השמן בחנוכה (בהם הנס היחיד שיכול לקרות הוא שבולען גדול מתחת לביתנו ישאב אותנו מטה ויסיים את החופשה מוקדם מהמתוכנן) אנחנו תמיד מצליחים איכשהו להיתפס עם המכנסיים למטה. או אז מתחילה ריצת אמוק מטורפת בניסיון למלא את החופשים האלה ב"תוכן" עשיר, מגוון, משפחתי, חינוכי, אקדמי, מעניין, פיקנטי ובעיקר יקר להחריד.
כי תבינו משהו לגבי ההורה המודרני: אין אצלו "סתם". אין ארוחת צהריים משפחתית במינימום פיקניק ביער עם גוזניקים וחפשו את המטמון. אין "לבקר בגן חיות" צריך לנסוע ברכבת לירושלים ולשלב פעילות בשוק בדרך לגן החיות התנ"כי. ואין הורה (ואל תשקרו, הורים, אני רואה לכם) שנשאר בבית בחגים ושיחק עם הילדים טאקי, ולא התבאס אחר כך לשמוע איך השכנים בילו בחיק הטבע, הכינו מרשמלו מבמבוקים בירקון ואחר כך השתתפו בסדנה להכנת טאבולה בשועפט ("הבת שלנו מרחה כוסברה על כל הפרצוף היית מאמינה? היא נראתה כמו שרק").
אולי משום כך, שמחתי כל כך על ההצעה של הצמד (המעט ליצני, בדרך כלל) לפיד-פירון לצמצם את חופשת הקיץ בשלושה שבועות, ולהטיל על מערכת החינוך חלקים נכבדים מהאחריות לחודש יולי (או בכינויו הרשמי "חודש טרום-הנכבה"). אני יודע מצופה ממני לרצות לבלות עם הילדים חודשיים של כיף פרוע בדרכים המאובקות של ישראל ההרפתקנית, שעוד נותרה בחולות של ראשון לציון מערב, בין פרויקט בניה אחד למשנהו. הבעיה היא שלא קוראים לי צדי צרפתי, ואני לא אמרגן. אף אחד לא יסגור לי את הכבישים כשארצה לצאת לטייל, ולא יכניס אותי לגן החיות התנ"כי כשיהיה מלא, ולא ימלא את מקומי בעבודה כשאחליט לשרוץ בים מבוקר עד ערב.
הרעיון של בית ספר עם אופי של קייטנה - מרענן
אין לי כוונה להתלונן כאן. כלומר, ברור שכן. אנחנו אנשים עובדים במדינה שאובדת כשהיא לא עובדת. זה מתקבל על הדעת, גם אם פסיכוטי במימדיו. מה שפחות מתקבל הוא העובדה שכל חופשה אנחנו מסיימים מרוטי עצבים עם זוגיות מסמורטטת וילדים שאיבדו כל צלם אנוש וזרעים אחרונים של משמעת. בואו נודה באמת, גם בחודש מאד מאד טוב, אנחנו מסוגלים להמציא מקסימום שלושה-ארבעה רעיונות מקוריים לבילוי, כאלה שלא ידרשו עמידה של ארבע בשעות בפקקים ועוד שעתיים בתור, ויעלו פחות מארבע ספרות. בשאר הזמן אנחנו מפרפרים בניסיונות נואשים להבריק, ובניצול נתעב של המשרתים והשפחות שלנו (שמשום מה הילדים מכנים אותם בחיבה "סבא" ו"סבתא").
עכשיו בואו נדבר על פרטי התוכנית עצמה. הרעיון של בית ספר עם אופי של קייטנה טעון בדיקה מעשית, אבל על פניו מרענן. נדמה לי שהקייטנות הצווחניות בבריכות הציבוריות הן כבר מזמן ברירת מחדל בינונית מבחינה חינוכית, גם אם קוראים להן "קייטנת מדעים לחקר המולקולה של הקוונטים בראי ההיסטוריה המודרנית החדשה" (כלומר במקום שוקולד בלחמנייה נוטלה, במקום סרט של וולט דיסני סרט תלת-מימד), וגובים עליהן 4,000 שקלים לילד ראשון, ו- 3,995 לילד השני. גם שיטת המימון המוצעת של פרויקט לפיד-פירון יצירתית בעיניי. לא מפריע לי ש"הקרן לידידות" משתתפת. אני מכיר היטב את הטענות לגבי מקורותיהם של הכספים (אוונגליסטים שלקחו את הכדורים הלא נכונים בבוקר), אבל מאמין שמוטב כך מאשר עוד פרויקט מופרט שיגיע במכרז תפור לידיים של אחת מתשע המשפחות.
שמעתי גם את הילד המקסים יונתן דאון מוחה במהדורת החדשות של "וואלה!" נגד שר החינוך, ודורש ממנו שישאיר לו את החופש הגדול כדי להיפגש עם חברים ולהתעלק על המחשב. חמודי, תרשה לי לאחל לך את מה שהוריי הפולנים איחלו לי ולאחים שלי כשהיינו קטנים וצבטנו זה את זה למוות במושב האחורי: "שהילדים שלכם יעשו לכם את מה שאתם עושים לנו". תבין, גבר, בכל פעם שאתה מביא חברים הביתה, אבא שלך צריך לסייד את הסלון ואמא שלך מכינה קייטרינג. הם עושים זאת באהבה רבה אחרי הצהריים לאורך כל השנה, אבל באמת אין שום סיבה שתרבוץ מול המחשב כל בוקר במשך חודשיים. אני מזדהה איתך כשאתה מדבר על מותה הצפוי של "הילדות הקצרה שלך" (גם לי יש שחקן שייקספיריאני קטן בבית), אבל בתור מי שהילדות שלו מתה כבר מזמן אני רוצה להציל משהו ממה שנשאר מהבגרות שלי. וחוץ מזה, תמיד יהיה לך את אוגוסט להתעוור מול מסך המחשב בכיף.
ומילות סיום ליאיר לפיד. אני צובט את עצמי כשאני כותב, בפעם הראשונה מאז תחילת הקדנציה שלך: שאפו, חביבי. סוף סוף אתה מתעל את היצירתיות ליוזמות מקוריות, במקום לסטטוסים שגויים בפייסבוק. אני רק קצת מודאג: אם תמשיך ככה, יהיו הרבה כותבי מאמרים ציניקנים שישארו ללא עבודה...
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il