ההסכם שנחתם בין המעצמות לאיראן הוא הפסד וניצחון עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו. הפסד, כי בפועל המעצמות מכירות באיראן, שמשמיעה הצהרות אנטישמיות, כמדינת סף גרעינית; וניצחון - כי ההבנה שלו לפני הרבה שנים, לפני הרבה אנשים, שפרויקט הגרעין של איראן עלול להוות סכנה קיומית לישראל, התבררה כנכונה. לשם כך הוא חתר בנחישות להשיג עבור ישראל יכולת מודיעינית וצבאית כדי שתוכל להתמודד עם האיום האיראני בכוחותיה היא, וגם כדי לקנות זמן להתארגנות, כגון פיתוח מערכת ה"חץ".
הסכם הגרעין עם איראן - סיקור מיוחד
במשך השנים הללו הוא ספג השמצות ועלבונות. האשימו אותו שהוא מחרחר מלחמה, למרות שתקופות כהונתו כראש ממשלה הן מהשקטות והרגועות שידענו כאן בעשרות השנים האחרונות. אמרו עליו שהוא לא רציני ולא אחראי ורואה שחורות ומזל שיש את חבורת דיסקין-דגן-ואשכנזי שיבלמו אותו. רק עכשיו מבינים כולם כמה מגוחכות היו האמירות הללו, וכמה לא רצינית הייתה החבורה הזאת שהפכה ללא רלוונטית ולכן נעלמה מהשיח הציבורי. ומה עם שמעון פרס, שקיבל מדליה נשיאותית מהנשיא אובמה ובתמורה הודיע שהוא סומך עליו שיפתור את האיום האיראני? האם מר פרס עדיין סומך על אובמה?
האם מישהו מהאישים האלו, ועוד רבים אחרים שקישקשו את עצמם לדעת, מתכוון להתנצל בפני ראש הממשלה, או סתם להגיד: צדקת, מר נתניהו? אין סיכוי.
השעון שלא הפסיק לתקתק
כיצד קרה שנתניהו זיהה וראה בבירור את הנולד ואילו כל כך הרבה אנשים חשובים חלקו עליו וטעו בקריאת המציאות? אני חושב שאם נסיר לרגע את שיקולי הקנאה הצרים והאינטרסים הקטנים, נגיע לשאלת החינוך. למדנו במורשת שלנו, שעיקרו של דבר נקבע בראשיתו. אם המסר של הסבא של נשיא המדינה שמעון פרס היה "תהיה יהודי", המסר של הסבא של ראש הממשלה בנימין נתניהו היה "תהיה ציוני". אביו של ראש הממשלה, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, ציוני גדול בזכות עצמו, כתב ספר בשם "חמשת אבות הציונות". במבוא, הסביר נתניהו האב מדוע בחר דווקא בחמשת האישים המסוימים המופיעים בספר: "כאבות הציונות אני מגדיר רק את אלה שעמדו על עיקרה של השאלה היהודית", שהיא - "הסכנה שאיימה על קיומו של עם ישראל מחמת עלייתה המהירה של האנטישמיות". לדבריו, "אישים אלו ראו את פתרונה בהקמת מדינה יהודית בארץ מולדתו של העם היהודי".
כלומר, ראש הממשלה גדל בבית שבו שאלת הקיום היהודי בעולם עוין הייתה נוכחת כמו שעון קיר, והשעון הזה לא הפסיק אף פעם לתקתק: "אם אין אני לי, מי לי. אם אין אני לי, מי לי". ההבנה הזאת והחתירה למימושה, היא שעושה מנהיגים ציוניים לגדולים באמת. מהסיבה הזאת, בן-גוריון היה נחוש להקים את המדינה, נגד כל האיומים וכל הסיכויים, וכך גם נתניהו נחוש שהעם היהודי לא יעמוד בסכנה של שואה שנייה, גם אם הוא צריך לעמוד כמעט לבדו נגד כל האיומים ונגד כל הסיכויים.
ואולם, להיות ציוני זה לא רק להגן על עצמך באופן פעיל. זה גם לחלום כיצד לקבע את מדינת ישראל כעובדה מוגמרת במרחב המזרח תיכוני. לכן, בין השאר, אישרה ממשלת נתניהו את הקמתם של יישובים חדשים בנגב, ולכן היא מקדמת את קו הרכבת החשוב בין אילת למרכז, שמחדש למעשה את ימיה של "דרך המשי" שהובילה סחורות מהמזרח הרחוק לאירופה. במעשים אלו ישראל מפתחת עומק אסטראטגי החיוני להמשך קיומה. אך טבעי הוא שאותם אנשים המתנגדים לקו התקיף באיראן נמצאים באותו בית מדרש של האנשים שמתנגדים לפעולות הממשלה בנגב. הייתם מאמינים שגבי אשכנזי התנגד גם לבניית הגדר עם מצרים?
אמרו על נתניהו הרבה דברים. אבל מתברר שהמרחק ביניהם לבין המציאות גדול. כמו שאמרו עליו שהוא לא מבין בפוליטיקה ולא יודע לתחזק קואליציה - ובמציאות, הוא בדרך לשבור את שיא המשילות של בן-גוריון. אמרו על נתניהו הרבה דברים. אולי הגיע זמן להפסיק קצת עם כפיות הטובה, ולומר לו תודה?
לכל הטורים של שמעון ריקלין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il