מילים כמו "אחרוני דור הנפילים" קטנות עליך

דוביק,

קשה לי לדבר עליך בלשון עבר.

אתה, שסימלת את החיים בהתגלמותם, שלא ויתרת לרגע, שתמיד דאגת לאחרים, שהיית מעין אב לאנשים רבים, הלכת לעולמך.

לא פעם יאיר לפיד ואני (כשאתה היית האיש שהכיר בנינו), באנו אליך, לסבא דב, כדי לקבל עצה טובה, כדי לחשוב יחד כיצד נכון לתרום יותר למדינה האהובה על כולנו.

הפגישה הראשונה הייתה מוזרה. התחושה שלי הייתה שלא היית מסוגל להאמין, שאתה, דב לאוטמן, הולך למנות רב כמנכ"ל של אחד מהארגונים שהקמת. וכך הפכנו למעין משפחה. לכמעט אב ובן.

על אף שידעת הכול – היית מוכן להקשיב ולשנות את דעתך.
למרות שבסימני הפיסוק שלך היו רק סימני קריאה – בליבך הייתה רגישות גדולה, וידעת, כשצריך, לשנות דעה, להחליף כיוון.

היית חזק כמו סלע רך, היית נחוש כמו אימא, ובעיקר – היית איש של אנשים. אוהב ואהוב, קוסם ומקסים. בשנים שאחרי לכתה של רוחל'ה, רעייתך, ראינו כמה אהבה רחשו לך החברים. ערב אחד הם לא הותירו אותך לבד. הפרלמנט של כל ערב וזה של שישי וזה של שבת, העניקו לך אהבה וחום. הם ידעו שמגיע לך. הם לא עשו איתך חסד. זה הגיע לך בדין.

מילים גדולות כמו "אחרוני דור הנפילים" קטנות עליך. כי לא היית נפיל, היית אדם. גדול, נדיר, עם עוצמות ומנהיגות פורצת דרך, אבל היית בעיקר – בן אדם. עם חולשות וחוזקות ועם חיוך ממזרי, עם בדיחות וקריצה המיוחדת רק לך.

והיית לוחם. הצלחת לשכנע את כולנו שאתה מעל החיים. שהמחלה לא תוכל לך. השקעת משאבי זמן והון רב במלחמה במחלה הנוראית שפקדה אותך. מעולם לא נכנעת לה. תמיד האמנת שתנצח. ניצחת את כל הסטטיסטיקות, את הערכות הרופאים, והמשכת לחתור קדימה. הבהרת לנו שהרוח, והראש הפועל שלך הם מעל הכול.

כמעט והשתכנענו. אבל השבת, פסק לבך לפעום, ואנו המומים, כואבים ולא מאמינים נאלצים להיפרד ממך דוביק.

היית מנהיג, שנלחם בפערים, שחלם על שוויון הזדמנויות, שלחם למען השלום. אבל מעל הכל ראית בחינוך את גולת הכותרת של פעילותך. לא פעם אמרת שהטיפול באיכות החינוך בישראל חשוב יותר מהטיפול באיום האיראני. לא פעם אמרת לי שבלי מערכת חינוך חזקה אין עתיד לישראל. לחמת למען אלא שאין להם, רצית להביא את הצעירים הטובים ביותר להיות מורים בישראל, ולא הפסקת לדאוג לאיכותים ולרווחתם של מנהלי בית הספר.

עשרות אלפים של צעירים וצעירות לא יודעים שהם חווים לך חוב עמוק. לא היית פילנטרופ שתרם רק את כספו. היית ציוני גדול שביקש לשנות החברה בישראל, לכונן חברת מופת, הרואה בחינוך את המצפן והמצפון.