מבוקשת

נכון להיום בערך כל הוליווד רודפת אחרי ג'ניפר לורנס. אם אלה צלמי הפפראצי שעוקבים אחרי הפולקסווגן שלה, הסלבריטאים שרוצים להתחכך ולהיות בסביבתה או במאים ומפיקים שמתים לקחת אותה לפרויקטים שלהם. שני סרטים בכיכובה יוצאים כמעט בו בזמן למסכים, ההצעות המפתות זורמות בלי הפסקה, ושמה מקושר עם לפחות עוד שבעה פרויקטים עתידיים. והכל קרה כל כך מהר. בגיל 23, על אף רזומה מצומצם של עשייה, היא כבר נחשבת לצעירה הכי כישרונית בתעשייה, אז מה הפלא שכולם רוצים חתיכה ממנה.

זה מרשים עוד יותר כשמגלים כי לורנס מעולם לא לקחה שיעורי משחק. "היא עובדת בצורה שונה מכל מי שעבדתי איתו קודם לכן", התלהב פרנסיס לורנס, שביים אותה ב"משחקי הרעב: התלקחות" (החל מסוף השבוע בקולנוע). "היא פועלת עם האינסטינקט, עובדת ישר מהבטן. היא לא צריכה להישאר בדמות לאורך כל היום, לא צריכה לדבר על זה בלי הפסקה - היא פשוט באה ועושה את זה".

את השורות שלה היא משננת רגע לפני שהיא מתייצבת לצילומים, לפעמים אפילו תוך כדי שמאפרים אותה לסצנות. היא לא מאלו שלומדים את הדמות, חופרים עמוק ומשלימים תחקיר רציני לפני תחילת העבודה. "אני יושבת בבית עם שקית תפוצ'יפס על הספה, התסריט מונח על השולחן ואין לי כוח אפילו להרים אותו. אני תמיד משתדלת לעשות רק את המינימום ההכרחי", סיפרה בעבר. "אני אף פעם לא עושה תחקיר או חזרות. קורה לי הרבה שאני מגיעה לצילומים בלי לדעת מה הולך לקרות באותו יום".

אז איך היא בכלל למדה לשחק, התעניין אצלה דיוויד לטרמן, ולורנס הסבירה: "כשהייתי קטנה הייתי שקרנית פתולוגית. פעם אפילו סיפרתי בבית הספר שהולכים לכרות לי את הרגל. זה לא היה מחוסר ביטחון, אלא כי נורא אהבתי לספר סיפורים".

"היא קולטת בהרף עין ניואנסים בשפת הגוף של הבן אדם", מנתח אותה פרנסיס לורנס. "כשצילמנו היא הבחינה בתוך שניות אם אני מרוצה או מאוכזב - ואני לא טיפוס שמראה רגשות בדרך כלל - אבל עליה אי אפשר לעבוד".

בין צילומי סצנות היא נוהגת לטרוף ג'אנק פוד ולהציק לאנשי הצוות. "רגע לפני שהבמאי מכריז 'אקשן' אני אומרת לשומר הראש שלי, גילברט, 'אם לא יהיה כאן צ'יז?איט (חטיף קרקרים אמריקני) עד שאומרים קאט, מבחינתי אתה יכול ללכת הביתה'. והוא פתאום מתחיל לרוץ. זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש לראות עד כמה הוא לוקח את זה ברצינות", היא מספרת. "אני בחורה עצלנית. זה לא המשחק שנותן לי מוטיבציה להשלים סצנות, אני בסך הכל רוצה לסיים אותן מהר כדי להגיע לקייטרינג שנמצא בפינת סט הצילומים".

הכישרון הטבעי של לורנס סידר לה לפני פחות משנה את האוסקר עבור השחקנית הטובה, כשהיא בקושי בת 22 וחצי. רק מרלי מטלין, "ילדים חורגים לאלוהים", היתה צעירה ממנה (21) כשזכתה בפסלון. ללורנס זאת היתה המועמדות השנייה בקטגוריה הזאת - אחרי "קר עד העצם" ב?2011 - הישג שאף שחקנית אחרת הגיעה אליו לפניה בגיל כל כך צעיר.

את האוסקר קטפה בזכות הופעה פנומנלית ב"אופטימיות היא שם המשחק". במאי הסרט, דיוויד או. ראסל סיפר למגזין "הארפרס באזר" כי לורנס "היתה מסתובבת על הסט כמו ילד קטן, מציקה לרוברט דה נירו עם שאלות בסגנון: 'אז איך זה להיות מישהו שאנשים מבקשים ממנו חתימות?' ואז כשהמצלמות נדלקו היא מייד היתה גונבת את הפוקוס מכל שחקן אחר בחדר. דה נירו היה מסתובב אלי ועושה תנועות עם הראש של 'וואו, הילדה הזאת ממש שיחקה אותה'. הוא ממש התלהב ממנה. היא כמו מייקל ג'ורדן. בדיוק ככה ספורטאים גדולים מצליחים לתפקד ברגעי האמת, מכיוון שהם כל כך משוחררים".

היא הבחורה הכי קולית בסביבה, מצחיקה בטירוף, אומרת את כל מה שעובר לה בראש, מקללת בלי הפסקה, לא מפחדת שיפטרו אותה ונוהגת להתלוצץ על כך, נוחרת תוך כדי צחוק ועושה פרצופים משונים לצלמים על השטיח האדום. כשג'ק ניקולסון קטע ראיון שקיימה אחרי הזכייה באוסקר, רק כדי לספר לה עד כמה הוא מעריץ אותה, לורנס נותרה פעורת פה ומובכת; ואז התעשתה וכינתה אותו בחיוך "חצוף". מצד שני, זה בדיוק מה שהיא עשתה פעם לג'ף ברידג'ס כשזה התראיין על שטיח אדום כלשהו.

לורנס גדלה בחווה חלקאית בלואיוויל שבמדינת קנטקי. סוסים באורווה, מחנה קיץ שמנהלים ההורים בחצר ושני אחים גדולים שעד היום ממשיכים לכנות אותה "מכוערת", גם כשהיא כבר מצליחה ומפורסמת.

"אני ואחי האמצעי תמיד היינו בחוץ, שיחקנו מלחמה, עשינו קרבות כל הזמן. עם אחי הבכור, שגדול ממני בעשר שנים, היה לי קשר שונה - היינו נוסעים במכונית שלו, שמים מוסיקה והוא היה מרשה לי להחליף הילוכים. לפעמים הוא אפילו היה צופה איתי ב'בובספוג'".

בילדותה עברה טיפולים פסיכולוגיים ונאלצה לקחת תרופות כדי להתמודד עם חרדה חברתית והיפראקטיביות. "הכינוי שלי היה 'ניטרו', כמו ניטרוגליצרין, הייתי סקרנית לגבי הכל. החלפתי הרבה בתי ספר כי הילדות האחרות התאכזרו אלי; רק בחטיבת הביניים המצב התחיל להשתפר.

"כשהייתי בת 6 אבא שלי התחיל לעבוד מהבית, אז כל היום הייתי מתלבשת כמו ליצן או בלרינה, מכריחה אותו לעצור הכל ולהסתכל עלי עושה לו הצגות", סיפרה ל?ABC News. "לפעמים הייתי מתלבשת כמו אישה מבוגרת, מצלצלת בדלת ואומרת כזה, 'שלום, אני ג'ודי. המכונית שלי נתקעה בחוץ, אפשר להשתמש בטלפון שלכם?' ועדיין, למרות כל זה, אף אחד מאיתנו לא הניח שאגדל להיות שחקנית".

בראיון ל"W Magazine" גילתה כי "המשחק אפילו עזר לי להתחמק מעונשים בבית הספר. יום אחד קפצתי על אוטובוס נוסע רק כי אמרו לי שאני לא מסוגלת. הושעיתי, כמובן; למחרת הגעתי לחדר המנהל ועשיתי לו סצנה של 'פחדתי על החיים שלי, חשבתי שהחברים שלי ימותו אז קפצתי על האוטובוס כדי להציל את החיים שלי'. לא רק שהוא ביטל לי את ההשעיה, גם קיבלתי שבועיים בבית כדי להתאושש מהמתח הפוסט?טראומטי של האירוע".

בילדותה חשבה להיות מחזאית או אולי רופאה. היא שיחקה הוקי שדה והשתתפה בנבחרת המעודדות של בית הספר. בגיל 14, כשנסעה לחופשה משפחתית בניו יורק, איתר אותה סוכן כישרונות בכיכר יוניון שבמנהטן. הוא צילם תמונה, לקח את הטלפון של אמא שלה, ובתוך ימים כבר החלו לזרום אליה שלל הצעות מסוכנויות דוגמנות.

היא עברה לניו יורק למשך חופשת הקיץ, עם אמה, ודילגה בין אודישנים. הג'וב הראשון שלה היה פרומו לתוכנית של MTV. עד מהרה הבינה המשפחה את הפוטנציאל שטמון בילדה, ובגיל 15 היא נטשה את בית הספר, והמשפחה נדדה בעקבותיה לניו יורק. לורנס גילמה במשך שלוש עונות את ילדת הפרברים לורן פירסון בסיטקום הנשכח של רשת TBS "המופע של ביל אנגוול", שעלה ב?2007.

"הייתי בת 15 כשהחתימו אותי על חוזה לשבע שנים (עם התוכנית), ואז קלטתי שיש בי תשוקה עמוקה ואפלה לסרטים עצמאיים, שזה בדיוק ההפך ממה שהסידרה הזאת היתה. אם הייתי צריכה לדחות הצעה לשחק בסרט בגלל הסיטקום הזה, הייתי מתה. לאורך כל תקופת העבודה על הסידרה זה היה הפחד הכי גדול שלי".

בינתיים לורנס ירתה לכל הכיוונים, ולמרות שזה הכי רחוק מסרט אינדי היא אפילו נבחנה לתפקיד בלה סוואן ב"דמדומים", שבו זכתה בסוף קריסטן סטיוארט. "לא היה לי מושג ש'דמדומים' יהיה כזה ביג דיל. עבורי זה היה סתם עוד אודישן, ובמבט לאחור - לאור כל הטירוף סביב הסרטים האלו, ומה שעבר על קריסטן כתוצאה מכך - אני ממש שמחה שלא קיבלתי את התפקיד הזה".

היא גילמה תפקידי אורח קטנים בטלוויזיה (בסדרות "מונק", "מדיום" ו"פשע מן העבר"), וב?2008 שיחקה את בתה של קים בסינג'ר בדרמה "ערבה בוערת", וזכתה בפרס השחקנית הצעירה של פסטיבל הסרטים בוונציה; על תפקידה בסרט "The Poker House", שיצא באותה שנה, קטפה פרס מפסטיבל לוס אנג'לס.

הדיבור סביבה בתעשייה החל להתחזק, וב?2010 התרחשה הפריצה הגדולה. היא שיחקה תפקיד ראשי בסרט האינדי הקטן "קר עד העצם", וגנבה את ההצגה בתור רי דולי, נערה היוצאת למסע בעקבות אביה סוחר הסמים. הסרט - שכלל גם סצנת אונס קשה - יצא בהפצה מוגבלת והכניס בקושי 13 מיליון דולר, אבל הצופים המועטים התמוגגו, מבקרי הקולנוע הצטמררו מהופעתה, ולורנס קטפה מועמדות לאוסקר בגיל 20.

"יש לי מנטליות די דוחה ומסוכנת של אחת שלא מביאה בחשבון כישלון. אם אני רוצה להשיג משהו, אני פשוט הולכת על זה עד שאשיג אותו. למרות שזה לא תמיד עובד", סיפרה. כדי לזכות בתפקיד ל"קר עד העצם", למשל, היא לקחה טיסת לילה לניו יורק ואז הלכה 13 בלוקים בגשם והתייצבה לאודישן עם אף מנוזל ושיער שלא נחפף שבוע, והכל כי הבמאית חשבה שהיא יפה מדי עבור התפקיד.

"כשמתחילים קריירה, אי אפשר לבחור ולסנן תפקידים. כולם סביבי כנראה הבחינו ביכולת שלי ללכת למקומות אפלים, מה שלא ידעתי באותו זמן שבכלל קיים אצלי. אני לא מתכוונת להעמיד פנים שבחרתי בחוכמה את התפקידים האלו כי באמת נבחנתי להכל, אבל פשוט אף פעם לא קיבלו אותי לשום קומדיה או סרט של דיסני. דווקא הדרמות האפלות, הסרטים האינדיים המלוכלכים, הם אלה שבחרו אותי, ואני לא יכולה להיות שמחה יותר מזה".

אחרי שהוכתרה לנסיכת סרטי השוליים, הדרך למיינסטרים היתה קצרה. ב?2011 לוהקה לגלם את מיסטיק ב"אקס?מן: ההתחלה", ובהמשך זכתה בתפקיד של קטניס אוורדין ב"משחקי הרעב". כל השחקניות הצעירות בהוליווד חשקו בג'וב הזה, אולם ברגע שלורנס נכנסה לחדר האודישנים הקרב הסתיים.

"זאת היתה החלטת הליהוק הכי קלה שעשיתי בכל חיי", סיפר במאי "משחקי הרעב", גארי רוס, ל"Entertainment Weekly". "ראיתי את 'קר עד העצם' וחשבתי שהיא כישרון פנומנלי עם עוצמות אדירות. כשנפגשנו גיליתי אדם אינטליגנטי ומחויב; ואז היא קראה מולי את התסריט וממש הפילה אותי - זה היה כל כך חזק, שבאותו רגע קיבלתי הצצה לכל הצדדים של הדמות וראיתי את הפוטנציאל של הסרט כולו".

לורנס ביקשה שלושה ימים לחשוב על זה. היא הבינה שמדובר בתפקיד משנה חיים, ואחרי שיצרה לעצמה מוניטין כשחקנית אופי בסרטים העצמאיים, היא לא היתה משוכנעת שזה השינוי שלו היא זקוקה. זה לא עוד תפקיד משני בטרילוגיה על גיבורי?על, אלא דמות ראשית ומודל הערצה של נערות מתבגרות בשובר הקופות הכי מדובר של התקופה.

"שיתפתי את אמא שלי בהתלבטות והיא אמרה שאני צבועה, וצדקה. היא טענה שתמיד הצהרתי שאבחר פרויקטים על פי התסריט ולא התקציב, והנה כאן היה תסריט טוב שאהבתי וחשבתי לסרב לו רק בגלל שמדובר בהפקת ענק עתירת תקציב". אז היא אמרה כן, וכצפוי, כבשה את המסך.

באותה שנה (2012) הופיעה גם בתפקיד טיפאני מקסוול בדרמה "אופטימיות היא שם המשחק", שהביאה לה כמעט כל פרס אפשרי וגם כמות נדירה של מחמאות. נאומי הזכייה שלה בטקסים גנבו את ההצגה בעזרת שילוב בין חינניות, חוסר בשלות, כנות, חוש הומור והמון מבוכה. אפילו כשלורנס התרסקה על המדרגות בדרך לקבלת האוסקר, או קרעה את השמלה בדרך לבמה בגלובוס הזהב, או שברה לעצמה את העקב תוך כדי נאום התודה בטקס גילדת השחקנים, היא תמיד יצאה מזה בחיוך והומור עצמי.

הפרסונה והכריזמה שלה כובשות מייד; היא משדרת משהו הפוך לחלוטין מהסנוביות והשחצנות הרגילה של הוליווד. מי שנתקל בה בסרטים או בראיונות טלוויזיוניים מתאהב בה בתוך שניות. רשימת המחזרים שלה ארוכה, ומספר המעריצים במגמת עלייה מתמדת.

היא ניהלה מערכת יחסים עם ניקולס הולט, שאותו הכירה על הסט של "אקס?מן" ב?2011, ולפחות על פי השמועות, זה כנראה הסתיים לאחרונה. הקומיקאי ראסל ברנד הודה בראיון אצל קונאן אובריאן כי הוא דלוק עליה (אבל הוא חושש שהיא עלולה להיות "קוץ בתחת"); וגם הארי סטיילס מלהקת הבנים "וואן דיירקשן" - רודף שמלות ידוע והאקס של טיילור סוויפט - סיפר בראיונות על הקראש שיש לו על לורנס.

בכלל, כל הגברים הכי מבוקשים בעולם הוזכרו בעבר עם שמה, מברדלי קופר ועד הנסיך הארי. "תמיד הרגשתי שהצהובונים מתארים את החיים האחרים שלי", אמרה פעם, "מתברר שאני מסוכסכת עם אנשים שמעולם לא פגשתי, וזה נחמד. נגיד, מעולם לא פגשתי את הנסיך הארי, אבל מסתבר שאנחנו יוצאים, אז זה מגניב אותי נורא".

מצד שני, תדמית הבת של השכנים גם מושכת לא מעט קריפים, ולפני חצי שנה אף נעצר סטוקר שהטריד אותה ואת משפחתה בניסיון להיפגש איתה.

את מסע יחסי הציבור לסרט השני של "משחקי הרעב" הקדישה השחקנית למאבק בהפרעות האכילה של הוליווד. בראיון ל"הארפרס באזאר" סיפרה: "כל מיני נשמות טובות טרחו לציין שבתעשייה הזו אני נחשבת שמנה ולא ירצו לעבוד אותי. הם הביאו תמונות שבהן הייתי כמעט עירומה, ואמרו לי להשתמש בזה כדי להמריץ את הדיאטה שלי. גם אחרי הזכייה באוסקר זה עדיין פוגע בי. אם מישהו אפילו ינסה ללחוש לי את המילה 'דיאטה', אני אענה לו: 'אתה יכול ללכת להזדיין'".

בראיון ל?BBC חשפה כי "היה ויכוח גדול כשיצרנו את הסרט הראשון לגבי עד כמה רזה צריכה להיות קטניס, מכיוון שהיא מגיעה מהמחוז הכי עני ורעב ולכן גם אמורה להיות רזה נורא; אבל אני טענתי כל הזמן שיש לנו את הכוח לשלוט באימג' השקרי הזה של הגוף הנשי. הילדות שצופות בסרטים ראו מספיק נשים שלעולם הן לא יהיו מסוגלות להיראות כמותן - ואלו ציפיות לא ריאליסטיות. הדמות הזאת נוצרה כדי להיות הגיבורה שלהן, וזאת היתה הזדמנות מדהימה לקחת כיוון שונה. אני לא רוצה שילדות יגידו לעצמן 'אני רוצה להיראות כמו קטניס, אז אני אתחיל לדלג על ארוחות'.

"אני אוכלת כמו איש מערות", אמרה למגזין "Elle", "אני כנראה השחקנית היחידה שאין עליה שמועות שהיא אנורקסית. אני רוצה להיראות כמו אישה, עם גוף בריא וחזק, אני לא רוצה להיראות כמו ילד קטן.

"את נראית כמו שאת נראית, אז למה להרעיב את עצמך כל יום רק כדי לרצות אחרים? זה מטופש. תוכניות כמו 'משטרת האופנה' מראות לדור הצעיר איך לשפוט אחרים ולהעמיד ערכים שגויים למה נכון או לא. אנחנו צריכים להפסיק להתייחס ככה לאחרים, זה מאכזב שהתקשורת שומרת על האש הזו בוערת, וזה גם נורא מעצבן אותי כי אני אוהבת לאכול".

גם על תופעת מיילי סיירוס יש לה כמה דברים לומר: "זה חלק מהעולם הזה ומתעשייה הבידור שלנו - סקס מוכר, ומכמה סיבות מגעילות זה מוכר יותר כשמדובר בסקס צעיר. אני לא מוטרדת מזה, כי אני מאמינה שלכל אחד יש דרך משלו לבטא את עצמו; יש אנשים שמופיעים טוב יותר כשהם מרגישים סקסיים, וזה בסדר גמור. אני בעבר הצטלמתי בכמה תמונות חושפניות והרגשתי נוח עם זה, אני לא מתחרטת לרגע על זה... בחיים האמיתיים אני מתלבשת כמו אישה זקנה. כשאני מדברת עם אנשים, אני לא רוצה שהם יחשבו עלי בתור הנערה עם הציצי".

ה"רולינג סטון" קרא לה "השחקנית הצעירה הכי מוכשרת באמריקה", מגזין "Elle" העמיד אותה בראש רשימת 30 הנשים המשפיעות בתעשיית הבידור, ומגזין "Time" בחר בה השנה לאחת מ?100 האנשים המשפיעים בעולם. ג'ודי פוסטר, שביימה אותה ב"החיים הכפולים של וולטר", כתבה בנימוקי הבחירה כי "לעולם לא תשכחו איפה נתקלתם לראשונה במבט של ג'ניפר לורנס. נכון, הילדה יודעת לשחק, אבל הילדה הזאת גם מסוגלת להעביר באמצעות הפנים שלה את כל הסודות הכי כואבים שהדמות שלה מסתירה".

היא קיבלה עשרה מיליון דולר עבור הסרט השני של "משחקי הרעב", אבל בינתיים עוד לא ממש היה לה זמן לבזבז את הכסף. "עשרה מיליון ואני עדיין גרה בדירה ששייכת להורים שלי בסנטה מוניקה", סיפרה ל"Elle", "כל חיי התגוררתי בדירה שורצת חולדות בניו יורק או בדירה קטנה בבניין משותף בלוס אנג'לס או בבית נורמלי בקנטקי. אני חושבת שזה יהיה ביזארי אם אקנה לי עכשיו אחוזה ענקית כדי לגור בה לבדי". בדירה שלה היא כמעט לא נמצאת בגלל צלמי הפפראצי שמחכים לה בחוץ, ולרוב מתאכסנת במלונות או עושה קאוץ' סרפינג אצל חברים.

ברשימת השחקניות האהובות עליה מככבות מריל סטריפ, שרליז ת'רון, ג'ינה רולנדס, מיה פארו וקייט בלאנשט ("אני לא חושבת שהושפעתי אי פעם מהופעה של שחקנית כמו שקרה לי כשראיתי את בלאנשט ב'יסמין הכחולה'", היא מספרת בהתלהבות).

כשנשאלה השבוע מה היתה עושה אם לא היתה שחקנית, ענתה: "בטח הייתי חדרנית במלון כי אני אוהבת לנקות ולחטט בחפצים של אנשים אחרים, וזה כאילו אנשים חדשים כל יום. אבל גם תמיד אהבתי רפואה וללמוד על גוף האדם ועל כל מיני דברים גועליים, ולכן אני אוהבת לחשוב שהייתי אחות או רופאה, למרות שסביר להניח שלא הייתי מצליחה לסיים את הלימודים".

בחודש הבא תעלה לאקרנים בארה"ב דרמת הפשע של דיוויד או. ראסל, "חלום אמריקני", שם תככב לצד כריסטיאן בייל, איימי אדמס, ברדלי קופר ורוברט דה נירו, ושוב תוכל להציג לצופים את הצד האפל שלה.

"אני תמיד הייתי טיפוס של בית, ואף פעם לא אהבתי להיות רחוק מהבית ולעבוד כל כך הרבה. תמיד העדפתי לקחת מנוחה של חודשים. אבל עכשיו עם התהילה זה קצת השתנה. מאז ש'משחקי הרעב' יצא יש לי חשק לעבוד יותר", סיפרה בראיון לבלוג הקולנוע DP/30. "אני לא יודעת אם זה דבר חיובי להתרגל לתהילה. פרסום לא כל כך מרשים אותי, כי זה צפוי - שמים את הפרצוף של מישהו על שלט חוצות ומייד כולם חושבים שהוא חייזר ומתחילים להתייחס אליו בצורה מיוחדת, למרות שהוא לא. זה יכול בקלות לשנות אותך, והשאלה איך אתה מתמודד עם זה.

"אבל אני לא מתלוננת כי התהילה מאפשרת לי לעשות את מה שחלמתי עליו - רציתי לשחק ולעשות סרטים, ולכן אני צריכה להסתכל על הצד החיובי שבזה. חוץ מזה, שאני גם מקבלת בגדים חינם שזה נחמד".

"אחת מהסכנות בתעשיית הבידור היא שהדברים קורים מהר מדי", ניתחה לפני שבוע במסיבת עיתונאים, "הפחד הכי גדול הוא שאנשים יחשבו שאני ממש מעצבנת וירצו שאסתום ת'פה; זה נשמע לי הגיוני כי אני מעצבנת את עצמי כל הזמן. חוץ מזה שאני מפחדת שאשרוף את עצמי. בגלל הסרט יש עכשיו פוסטרים שלי בכל מקום, וכשאני רואה פוסטרים של אחרים בכל פינה אני מייד חושבת שהם מעצבנים.

"כולם שואלים אותי כל הזמן אם זה מוזר לי לראות את עצמי על פוסטרים של סרטים על שלטי חוצות או ווטאבר. אבל אני חושבת שזה מוזר עד כמה שזה בכלל לא מוזר לי. זה לא מזיז לי, בגלל שזאת לא באמת אני שם על הפוסטרים. זאת הדמות שאני מגלמת. אם היה פוסטר שלי הולכת למכולת זה בטח היה מרגיש לי מוזר".

ומה יקרה איתה בעתיד? לורנס כבר שולחת רמזים על רצונה להתנסות בבימוי או בהפקה, אבל בינתיים היא בעיקר מקווה שהשתן לא יעלה לה לראש והיא תישאר החברמנית מקנטקי. "זה מוזר כי רגע אחד הייתי ילדה קטנה בסרטי אינדי שאף אחד לא יודע מי היא, ורגע אחרי פתאום כל האנשים שהתעלמו ממני במסיבות התחילו להתחנף אלי", סיפרה בעבר ל"טלגרף". "מאז כבר יצא לי לפגוש כל כך הרבה טיפוסים מוזרים, המון מפורסמים שאיבדו את זה לגמרי, עד כדי כך שממש התחלתי לדאוג שגם לי זה יקרה מתישהו".