הסיסמה הפופולרית "העם עם הגולן" קיבלה בשבועות האחרונים משמעות חדשה. לא פוליטית. נשים וגברים דנו בגורלו של הזמר הגדול שהתעסק (כך לפי החשד), הוא ואביו, עם ילדות קטנות. תמונות ליד הכותל, בכניסה להופעות וביציאה מהן והררי מלל מילאו את גלי האתר ועיטרו את העיתונים ומהדורות החדשות. שדרנים פלטו את "השם המפורש" יותר מפעם אחת בשידור חי. שמות הזמר ואביו, נוכחים?נפקדים, כיכבו בכל שיחה מזדמנת.
אבל כל זה לא הפריע לבית המשפט להותיר את צו איסור הפרסום על כנו במשך ימים, משל לא השתנה דבר. לצו איסור פרסום עשויה להיות חשיבות מרובה, והיא כפולה. האחת, מניעת שיבוש הליכי משפט וחקירה או ניסיון להשמדת ראיות ולהדחת עדים פוטנציאליים. והשנייה, מניעת פגיעה בלתי מידתית ושלא לצורך בכבודו של חשוד, מעמדו, פרנסתו ושמו הטוב. אך כאשר הכל דשים בשם הוא מאבד את טעמו.
מבחינה פורמלית, הותרתו על כנו הופכת גם אנשי תקשורת ישרים בדרך כלל לעבריינים בפוטנציה, ומציגה את הצו - כמו גם את בית המשפט שנתן אותו - במערומיהם, כמי שמנותקים מן המציאות.
פגיעה בזכות הציבור לדעת
מציאות זו אינה חייבת להביא למסקנה שיש לבטל כליל את השימוש בצווי איסור פרסום. במקרים לא מעטים הצו עשוי להכריע גורלה של חקירה. בנסיבות מסוימות מסך העשן והאיפול שמוטל על עצם קיומה של חקירה, כמו גם על נשואיה ועל פרטיה, עשוי לסייע לחוקרים להפיל את העבריינים בפח.
ככל שמסך העשן נותר על כנו זמן רב יותר, כך גוברת הפגיעה בזכות הציבור לדעת ועלול לחול כרסום ממשי באמון הציבור במערכת השפיטה. אשר על כן יש לצמצם עד למינימום את השימוש בצווי איסור פרסום. כך, למשל, בדרך של הגבלת היקף האיסור, וכך בדרך של קיצור משך הזמן שבו הצו בתוקף. טוב יעשו אפוא בתי המשפט אם יתאימו את הצווים שהם מוציאים למציאות.