פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמעון פרס, הנשיא האחרון של ישראל

      באחרונה פורסם דבר יוזמה להוסיף לנשיא כהונה נוספת. ד"ר אייל לוין סבור שבאותה מידה של לגיטימיות, אפשר כבר להיפטר לגמרי מהתפקיד הזה, שכל תכליתו חלוקת שלל פוליטית

      באחרונה פורסם כי גורמים במערכת הפוליטית יוזמים חקיקת חוק שיאפשר לשמעון פרס כהונה נוספת כנשיא המדינה. העלאת הנושא הזה מעוררת שאלות באשר למהותה של הנהגה ציבורית בכלל, ובאשר לטיבו של מוסד הנשיאות בפרט. הכמיהה למנהיג, תולדותיה כנראה כתולדות החברה האנושית. הסיפור המקראי עוקב אחר התהוות המלוכה בישראל ומתאר אותה, בספר דברים פרק י"ז, כהתהוותה של פשרה בין רצון העם לשליט שיאמר לו מה עליו לעשות ובין המגבלה שיש להטיל על כוחו וסמכותו של מלך זה.

      המסורת הדמוקרטית שבה עיצב "חוק המלך" המקראי את תפיסת ההנהגה שריבונותה לעולם עומדת במבחן הציבורי חלחלה לתרבות המערב, ולאחר מכן שבה אלינו בהשפעת השלטון הבריטי, שבו נשמרת שושלת מלוכה ייצוגית מאז נכבשה אנגליה על ידי ויליאם הכובש ועד ימינו אנו.

      הממלכה הבריטית, אגב, איננה הדוגמה היחידה לשימורו של מלך, ובמיוחד לעיצובו של תפקיד המלך כתפקיד ייצוגי. בשנת 1905, כאשר החליטו הנורבגים שהם עם ייחודי, ועל כן נפרדו משבדיה בגירושים נעימים, הם חיפשו לעצמם מלך. באירופה של ראשית המאה העשרים הסתובבו להם כמה וכמה נסיכים בעלי ייחוס משפחתי ששייך אותם לשושלות מלוכה, וכך הוצע תפקיד המלך לכריסטיאן פרדריק קארל, בן למשפחת המלוכה הדנית. קארל שקל את ההצעה האטרקטיבית, וכאשר הנורבגים הכריעו במשאל עם כי אכן הם חפצים במלוכה - הוא שינה את שמו לשם נורבגי עתיק יומין, האקון השביעי, והתיישב על כס המלוכה למשך 52 שנים, עד יום מותו.

      החכמים השאירו את המלוכה לטפשים

      עוד כמה וכמה דוגמאות יש לנו, מאירופה, של מתכונת המונרכיה החוקתית, בה העם הוא הריבון הדמוקרטי, ובראשו עומדת דמות הכפופה לחוקה (ראו לדוגמה את דנמרק, בלגיה, הולנד וספרד). מן הסיפור המקראי, דרך מלוכות אירופה ששרדו והגיעו עד לעידן המודרני, והישר לדוגמה הישראלית של הנשיאות הייצוגית, עולה אם כן שיש צורך אנושי חברתי לדמות מופת שתהווה מצפן קולקטיבי ומגדלור לאומי. אך כיצד תיבחר דמות זו? בעוד שהאירופאים התברכו במשפחות מלוכה, חלקן הגדול מצאצאיה של המלכה הבריטית ויקטוריה לבית הנובר, הנה כאן בארץ חמדת אבות כולנו צאצאי בן ישי, ומיהו שיישא לבדו בנטל?

      אפשר היה לבחור את המורם מעם מקרב בכירי האקדמיה. אלא שרובם אינם חפצים בכך, וראש וראשון למסרבים היה אלברט איינשטיין. כך קרה, כפי שקורה במשרות אחרות, שהתקיים לו משל האטד המקראי, שהסופר ש"י עגנון ניסח ככלל אוניברסאי: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טפשותם".

      ומכאן שאת הנשיא בישראל בוחר, לבסוף, הנשיא עצמו, מעצם היותו מוכן להיות נשיא. ואיזה מצפון ציבורי, מוסר עילאי, ומגדלור רוחני יכול להיות מי שהכבוד והיוקרה הם חלק משיקוליו? אין פלא, אפוא, שהחברה הישראלית נותרה עם נשיא שנאלץ להתפטר תחת לחץ ציבורי לאחר שהוכח שרק התיישנותן של עברות מוסר מנעה ממנו את ההתבזות של העמדה לדין (עזר ויצמן); אחריו זכינו לנשיא שאנס את הבנות אשר סביבו (משה קצב); ולבסוף נותרנו עם נשיא שרק בור או עיוור אינו מבין שהוא אישיות פוליטית אשר מייצגת במקרה הטוב את מחצית העם.

      מכאן עולה, כמובן, השאלה: עד כמה לגיטימי לחוקק חוק שיאריך את כהונתו של פרס באופן אישי? כיוון שמוסד הנשיאות בישראל מלכתחילה איננו אלא נגזרת של חלוקת שלל פוליטית במערכת המפלגתית ובמסדרונות הפרלמנט, חקיקה כזאת היא לגיטימית בדיוק כמו כל חקיקה אחרת.אולם יש לזכור, לאור כל האמור לעיל, כי לגיטימי באותה מידה להעלות גם הצעת חוק שלא זו בלבד שאיננה מאריכה את כהונתו של פרס, אלא אף קובעת ששמעון פרס יהיה נשיאה האחרון של מדינת ישראל. מסביב לעולם התרקמו להן צורות ממשל דמוקרטיות בהן עשרות משטרים נשיאותיים ומשטרים פרלמנטריים מעמידים בראש הזרוע המבצעת אנשי מעשה שאינם זקוקים לאנשים סמליים לצידם.

      האם חוק אישי להארכת כהונת הנשיא הוא חוק לגיטימי? התשובה,כאמור, היא חיובית; אבל גם חוק אישי לחיסול מוסד הנשיאות הוא לגיטימי, גם אם הסיכויים לפרלמנטרים בעלי אומץ שיצביעו עבורו, הוא, על פי המרקם הפוליטי הקיים, קלוש ביותר.

      ד"ר איל לוין הוא עמית מחקר במרכז לחקר המזה"ת וחבר סגל במחלקה לישראל במזה"ת באוניברסיטת אריאל בשומרון