יובל לרצח קנדי: התקוות והמציאות

אברהם בן צבי

בעוד יומיים תתייחד האומה האמריקנית עם זכרו של נשיאה ה?35, ג'ון פיצג'רלד קנדי. ב?22 בנובמבר 1963 ירה לי הארווי אוסוולד בנשיא והביא בכך לקצם של אלף ימי כהונתו. 50 שנה לאחר הרצח, נשאלת השאלה אם הצליח קנדי להטביע חותם בל יימחה על מהלכה של ההיסטוריה האמריקנית ועל אופייה של ההוויה הבינלאומית, ואם אמונתו הגורפת ביכולת האנושית לנסוק לרקיע ולהתגבר על מגבלות מחשבתיות, מדיניות וטכנולוגיות אכן הצעידה את מעצמת?העל האמריקנית בנתיב הקידמה והדומיננטיות הגלובלית.

בראייה לאחור, ולאחר שפג זה מכבר הזוהר הראשוני שאפף את ימיו רוויי האופטימיות של קנדי בבית הלבן, מתברר שלמעט בזיקה לחלום "השמים הפתוחים" ולשאיפה לפענח את צפונות החלל והיקום (שהצמיחה את תוכנית "אפולו" המהפכנית לכיבוש החלל משנת 1961), נותר פער בלתי ניתן לגישור בין חזונו הראשוני של הנשיא לבין המציאות המרדנית והמתריסה. המדובר בעיקר בביטחונו של הנשיא שאפשר תמיד למצוא פתרונות אופטימליים, התפורים במדויק למידותיו ולאופיו של כל איום או אתגר, והמעוגנים במסורת המעשית והטכנוקרטית האמריקנית, ובהנחה היסודית כי "לכל בעיה יש פתרון".

כך, למשל, הובילה אמונתו היוקדת של קנדי, שלפיה אפשר לכבות בנקל כל "דליקת קוצים" בכל אתר ואתר, למעורבות הולכת וגדלה בשדה הקרב הווייטנאמי, שהפך עד מהרה לביצה טובענית. אם בתחילתם של אלף הימים נמצאו על אדמת וייטנאם לא יותר מ?600 יועצים אזרחיים, ב?22 בנובמבר 1963, כאשר נסתם הגולל על עידן קנדי, בכוח המשלוח האמריקני בדרום וייטנאם היו כבר לא פחות מ?17 אלף חיילים. כך נשאב הדוד סם במהירות אל תוך המאפליה הווייטנאמית, שתהפוך עבורו לטרגדיה לאומית ושתיצרב עמוק בתודעתו.

צעיר לנצח

גם בחצר האחורית של ארה"ב בכלל, ובמרחב הקובני בפרט, אין ההיסטוריה מאירה פניה לפועלו ולמורשתו של קנדי. לא זו בלבד שמבחנו הראשון כנשיא - הפלישה למפרץ החזירים שבקובה - הסתיים בכישלון מהדהד, אלא שהיום מועלים גם ספקות לגבי מה שהצטייר בעבר כניהול מוצלח ואפקטיבי במיוחד של משבר הטילים באוקטובר 1962. ואכן, בניגוד לדימוי הראשוני של תהליך קבלת החלטות שיטתי ויסודי בעקבות הצבתם של טילי קרקע?קרקע לטווח בינוני במערב קובה על ידי בריה"מ, התמונה העולה היום משדה המחקר מורכבת הרבה יותר.

כך, למשל, נשאלת השאלה מדוע, לאחר שהבית הלבן כבר השתכנע לחלוטין שבקובה מוקם בסיס טילים, הוא נמנע מלנהל דיאלוג חשאי וישיר עם מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, שעשוי היה להניב הסכם בלי לדחוק את מעצמת העל היריבה לפינה, וכך להגיע עד לסף התהום. יתרה מזאת, בניגוד להערכה המקורית, שלפיה הפגין הנשיא שיקול דעת מפוכח לאורך כל אותו משבר, ברור היום שלפחות בשלביו הראשונים התעלם קנדי מסכנות ההסלמה ותמך בקו מיליטנטי והרפתקני. בהמשך הדרך חזר בו מתמיכתו באופציה הצבאית, ובמקומה העניק גיבוי לאסטרטגיית ההסגר הימי (שבסופו של דבר סללה את הדרך ליישובו). גם בזירה הפנימית נמוגה זה מכבר ההילה שעטפה את קנדי. למרות השקפת עולמו הליברלית והבטחותיו המוצהרות, נמנע הנשיא מלהתמודד עם הדרום השמרני ולהוביל מהלכים חקיקתיים שיבטיחו שוויון זכויות אזרחי ופוליטי לשחורים.

משימה זו הוטלה על כתפיו של יורשו, לינדון ג'ונסון, והוא שהוביל את המאבק למען גיבושה של "החברה הגדולה" והסובלנית. ככל הנראה חש קנדי שניצחונו הדחוק בבחירות 1960 לא העניק לו את המנדט ואת הלגיטימציה הדרושים לקידומה של תמורה כה גורפת. עם זאת, אין ספק שזהירות היתר שגילה במרחב זה עמדה בסתירה למחויבותו המקורית לבסיס המוסרי, שהוביל אותו לבית הלבן. כך חלפה לה תהילת העולם. קנדי נותר, אמנם, צעיר לנצח, אך רבות מיוזמותיו השאפתניות התנפצו על קרקע המציאות וכך המחישו את מגבלותיו ואת גבולותיו של חזונו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully