כששאלתי ידידה, רווקה נצחית, אם היא לא חושבת כבר על חתונה - היא חייכה ואמרה לי שהמודל הבנאלי והמשעמם של "להתחתן בגיל 28, להתעורר בבוקר ליד בעלך האהוב אותו בחרת בקפידה לאחר שיצאתם שנתיים, לעמוד כל בוקר בפקקים בדרך לעבודה, ופעם בשבוע לתקוע את הבעל עם הילדים כדי לצאת עם חברות לבית קפה" נראה לה כמו סיוט אחד גדול, והיא עדיין רוצה ליהנות מהחיים. מצחיק שהסיוט שלה הוא החלום של מיליוני נשים. בשבוע שעבר פורסם דוח של קרן רויטרס בנושא זכויות נשים בעולם הערבי, שסוקר את מצב זכויות האדם של הנשים במדינות ערב. בפשטות, ניתן לומר שהמצב הוא רע מאוד.
ברבות ממדינות ערב אין מגבלת גיל על נישואי נשים, כך שבמקרים רבים בנות צעירות מוכרחות להינשא בגיל צעיר מאוד. בתימן אין בכלל גיל מינימום, ובסודאן הגיל המינימלי הוא 10. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה המצב שם הוא הגרוע מבין מדינות ערב, העוני הקיצוני של המשפחות מוביל לכך שערבים עשירים ממדינות המפרץ מגיעים אל מחנות הפליטים הסורים בירדן, ורוכשים נישואי תענוגות עם נערה צעירה. מדובר למעשה על מכירה של קטינות לתקופה מוגבלת אל גבר מבוגר, כאשר הנערה הצעירה הופכת לשפחת המין של הגבר לתקופה קצרה, שבסופה היא מוחזרת למשפחתה מוכה ומושפלת.
במרבית מדינות ערב הנשים חשופות לאלימות מצד בני משפחתן, בני זוגן, ובאופן כללי לא זוכות להגנה כלשהי מהרשויות במדינה - כך שאין כל מענה לתקיפות שהן עוברות. כך לדוגמה, בתימן אין כלל איסור בחוק על אלימות כלפי נשים, כל עוד היא בתוך המשפחה; ברצועת עזה, 53% מהנשים נפלו קורבן לאלימות פיזית בשנת 2011, ו-25 נשים נרצחו ממניעים של "שמירה על כבוד המשפחה".
החתול שומר על השמנת
הנשים במדינות ערב חשופות גם לאלימות מינית קיצונית, ומרבית המדינות לא מענישות את האנסים. בסומליה ובסודאן קורבנות אונס נחשבות לנואפות, ועלולות להירגם למוות כעונש אם יתלוננו. במצרים, שזכתה במקום הראשון המפוקפק ברשימת "המדינות הכי גרועות לנשים" בדוח של רויטרס, האלימות המינית כלפי נשים היא קיצונית: כ-91% מהנשים במדינה מדווחות על הטרדה מינית - נתון בלתי נתפס. בעיראק, אלפי נשים מאולצות לעבוד בזנות; בלבנון אין כלל חקיקה נגד הטרדה מינית, ובערב הסעודית אין הכרה באונס בין בני זוג נשואים.
כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי סוגיות זכויות אדם במזרח התיכון, ותמיד עולה בי אותה השאלה - מדוע זה לא מעניין אף אחד? הרי מצב זכויות הנשים במזרח התיכון משפיע על עשרות מיליוני נשים בעולם הערבי, שחיות ללא זכויות בסיסיות; ובכל זאת, הנושא לא מגיע לכותרות אלא לעתים נדירות.
התשובה נמצאת בפעילות של חלק מהמוסדות הבינלאומיים שאחראים על הדאגה לזכויות קבוצות מעוטות הגנה והשפעה בעולם, בדיוק כמו הנשים במדינות ערב.
במהלך 2011 נטלתי חלק במחקר על פעילות של מועצת האו"ם לזכויות אדם, ומה שגילינו היה מאוד מעציב: הגוף העיקרי שאחראי להגנה לשלומם של קבוצות האנשים החלשים ביותר בעולם ממקד את הפעילות שלו בדבר אחד בלבד: התקפות על מדינת ישראל. יש הרבה מה לכתוב על הגישה האובססיבית של האו"ם בכלל ומועצת זכויות האדם בפרט כלפי ישראל - אך לא זו הנקודה. מבחינה אוייקטיבית, קשה למצוא הצדקה לכך שמועצת זכויות האדם של האו"ם, ובעקבותיה הקהילה הבינלאומית, מרכזת את המאמצים שלה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מבחינה מספרית - גודל אוכלוסייה, מספר קורבנות וכו' - אין לכך שום הצדקה.
התמונה מתבהרת כשמבינים מי החברות בארגון: לוב החזיקה בנשיאות, ובין החברות ניתן לציין את סין, רוסיה, פקיסטן, קטאר, ערב הסעודית, ועוד מדינות רבות שכל קשר בינן לבין זכויות אדם הוא מקרי בהחלט. אגב, בשנה הבאה תצטרף גם קוריאה הצפונית לחגיגה.
לא קשה, לפיכך, להבין איך זה שאנחנו לא שומעים על הפרות זכויות אדם במדינות בהן הפגיעה היא הקשה ביותר, ויותר מכך - איך ייתכן שלא ננקטים צעדים כלשהם לתיקון המצב. הסיבה היא בכך שנתנו לחתול לשמור על השמנת. אלו שאמורים לשמור על זכויות אדם בעולם, הם בדיוק אלו שפוגעים בהן יותר מכל אחד אחר. אותו חתול שומר היטב שה"סיוט" של ידידתי הרווקה הנצחית והחלום של מיליוני נשים ערביות לא ייהפך לאותה מציאות שידידתי מגדירה אותה בנאלית ומשעממת.
מתי שושני הוא מנהל פרויקטים במכון ירושלים לצדק
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il