אתה רואה אותי בדרך לגימנסיה. תיש זקן שמטיל צל ענק על המיניות המיותמת שלי, שעד כה אף אחד לא שש לאמץ. אלוהים, אילו רק תעיף מבט בנוכחות הבשלה - והעבר יוכל להפוך לנקודה שקופה בחלל הזיכרון. מי מפקפק בצלילות הדעת שלי, ובאיזו זכות? אמא ואבא? חדשות ערוץ 2? פייסבוק? בגיל 15, כבר לא הייתי ילדה. מלבד הפיזיות, שהתגלגלה לאט, המצע שלי היה ממזרי וקודח; הייתי הכול, יכולה לזלוג ולהתפזר לכל מקום - מועדוני לילה בדרום העיר, פאבים במרכז ודירות בצפון. התיכון כיכב כמעט בקושי ב"טו דו ליסט", יחד עם סבון הכלים והדיווחים השוטפים לאמא. זו האמת שלי, בת ה-15. חיכיתי לנבל האבירי שיעבור בחורשה ויקטוף את הפרי. זו הייתה מאניה הורמונלית, לצד אותו ואקום אכזרי שנמתח בגבולות שבין יניקה לבגרות.
והנה, ערוצי הטלוויזיה, כתבות מהדורה ומגזין, תכניות בידור, אקטואליה ואנשי רשת - כולם מנסים לצלול לנבכי נפשן של אותן קטינות בפרשת "הזמר המפורסם", ואולי לטהר מעט את חטאי ההוללות של המדובר ושות'. קודם אסי עזר מסביר שאותו חשוד "לא ידע בנות כמה הנערות"; אחר כך, בכתבה עמוסת צנזורה, מתיימרים להתוות את "הפרצוף האמיתי של בני ה-15" - כשבנות הפריפריה לבושות בקרעי ג'ינסים ומתוודות ש"בשביל להיות קו?ל צריך לתת". ברשתות החברתיות מסתובבים הסברי "הן ילדות, אין להן באמת מושג קלוש", והטוקבקיסטים חורצים את גורלן בזריזות עם "מה הסיפור? הן מתלבשות כמו שרמוטות".
כך, הילדות הסמי-מפותחות טובעות ללא גלגל הצלה בחרושת ההסברים, הטענות, ההצטדקויות והפרשנויות - לתוך מושגים צחיחים כמו "קטינות" ו"גיל הסכמה". והנה אני, בדרך לגימנסיה - לפני עשור - דלוקה להוכיח את בגרותי, לבלוע את העולם, לתחוב את ראשי בליגה שאחרי ההיי-סקול ולהרעיש בתרועת ניצחון. גם אם לא מצאו חן בעיני המבוגרים האחראים, שחיטת הלבבות הייתה כשרה והבחירות היו מושכלות. הסתובבתי בשונצינו, במסגר, בקיבוץ גלויות ובאלנבי, וניסיתי להבין לאן נפלטתי, כשדקות קודם העברתי את הערבים בשזירות פרווה לבוני ומייקל, הבובות שלי.
מי ימנע את הכתם הנצחי הבא?
המעבר היה עד כדי כך חד, שהנעיצה בחזה הייתה בלתי נמנעת. בדיוק כמו השינויים הפיזיולוגיים, הציצים והאקנה - קיוויתי למצוא חממות במעברים הפתאומיים, ועשיתי זאת במיומנות אינסטינקטיבית. אלא שכל תרבות הרחוב הזאת, שנעה בין שריקות רנדומליות, צביטות בתחת ולעיתים גם נהמות מיזוגיניה - נפערה למול עיניי הקרועות. במזל, למרות כל ההזדמנויות, מעולם לא שגיתי בזרימה כפויה. להיפך, הדפתי אשמאי זקן, סילקתי את אלו עם כללי המוסר המפוקפקים, והשבתי בלא, לא ולא. ברוב המקרים, כמעט הכול היה בסדר.
אז אולי היום אני חכמה בדיעבד, אבל אני לא יכולה להגיד שאז, דרוכה להבעיר את השטח, הייתי מסרבת למסיבות החשק של מייק פאטון - אם היו כאלו. יותר הגיוני לדמיין שהייתי מתעופפת על ענני הערצה ומכרסמת את האגודלים עד הכניסה לאזור ה-VIP המעופש והאטרקטיבי בעולם, תוך שאני מרביצה נוכחות בגירה ומלאכותית. בקיצור, חלום. אלא שתוך כמה שנים, אותו חלום עלול היה להפוך לבלהות ותוהו ובוהו. טראומה, תקראו לזה. סצינת המועדונים, ההקסמה והפיתוי, הם יותר מטבילה במים צלולים - הם בקע בקרקע. אני לא הסלינה גומז והוא לא הג'סטין ביבר, וזו הולכת שולל לתוך שיטה מקולקלת. עם זה הייתי צריכה לחיות, בעוד שמייק פאטון, "הזמר המפורסם" לצורך העניין, היה רוקד על הפרספקטיבה שנעדרה ממני, והייתה כה נחוצה בדיעבד - מבלי שהבנתי את מהותה עד הסוף.
צריך להגיד את זה מבלי להשאיר מטענים של ספק. אם הפרטים אכן נכונים - אותן ילדות, לבושות בקושי ככל שיהיו, נוצלו על ידי אותם חלאות, שגם שולטים ביד רמה בתכני התרבות שאנחנו צורכים. אסור להגיד את שמם, ואולי גם אי אפשר כי הם בכל מקום, כל הזמן. בקרוב תיחתם הפרשה, והרוחות יירגעו. השאלה היא, האם נסתפק בגמר החגיגי הזה, שיספק את תאוות דורשי הצדק - או שבאמת נספק תשובות: לאן מכאן? מי ימנע את הכתם הבא בהיסטוריה של נערה, בדרך לגימנסיה?
סיקור מיוחד: הכול על פרשת הזמר המפורסם
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il