לעתים רחוקות בלבד נדרשים הישראלים לתהות על מדיניות החוץ של מדינתם. רבים מהם אפילו מטילים ספק אם לישראל יש בכלל מדיניות שכזאת. אמירתו של הנרי קיסינג'ר, לפיה "לישראל אין מדיניות-חוץ, יש לה רק פוליטיקה פנימית", מצוטטת כמעט באופן אוטומטי כל אימת שנעשה ניסיון להתניע דיון בנושא. הדבר נותן את אותותיו במערכת הפוליטית. למשך כמעט שנה התנהלה ישראל ללא שר חוץ; סגן שר החוץ מתבטא בחריפות נגד תהליך שלום אותו מקדם ראש הממשלה, ושלקידומו אמור לכאורה משרד החוץ לסייע; רבים מתחומי האחריות של משרד החוץ הועברו לאחריותם של שרי ממשלה אחרים.
ממצאיו של סקר שערך לאחרונה מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, מגלים שהישראלים רוצים שינוי, ושלמעשה יש להם עמדות מגובשות למדי לגבי האופן בו צריכה להיראות מדינות החוץ הישראלית. את הסקר ערך מכון רפי סמית ב-28-29 באוקטובר 2013, בקרב 500 איש/ה, יהודים וערבים, כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת.
מסתמכים יותר מדי על אמריקה
ממצאי הסקר הראו שתדמיתה של מדיניות החוץ הישראלית לא כל כך חיובית בעיני הציבור, ובייחוד בקרב מצביעי מפלגות המרכז והשמאל (יש עתיד, מפלגת העבודה, מרצ, התנועה וקדימה) בבחירות האחרונות לכנסת. באופן כללי, הציבור חושב שישראל מנהלת את מדיניות החוץ שלה ללא עקרונות ברורים (47% מול 31%), ושישראל מגיבה (52%) הרבה יותר מיוזמת (16%) במדיניות-החוץ שלה.
הסקר בחן את עמדת הציבור לגבי שני נדבכים אותם נהוג לראות כמרכזיים במדיניות החוץ הישראלית - התמיכה האמריקנית והשימוש בכוח - ומצא שהציבור אינו סומך את ידיו על נדבכים אלה ועל יכולתה של ישראל לקדם באמצעותם את האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית. 45% מהישראלים טוענים שישראל מסתמכת יותר מדי על תמיכתה של ארה"ב, לעומת 33% שמרוצים ממידת ההסתמכות על אמריקה. הממצא מעיד שייתכן שהישראלים חשים בדינמיקה המשתנה בפוליטיקה העולמית, ובירידה במוטיבציה האמריקנית להתערב בנעשה במזרח התיכון. הישראלים אומנם לא רוצים לוותר על ארה"ב, אך נראה שהם מבינים שאנו זקוקים למדיניות חוץ מגוונת יותר.
לגבי השימוש בכוח - רוב גדול בציבור מעדיף שמדיניות החוץ של ישראל תתבסס על אמצעים דיפלומטיים (57%) מאשר על כוח (18%). עמדה זו מנוגדת לתפיסות שהיו פופולריות בישראל במשך שנים, ומעניין יהיה לראות אם היא תוביל ליתר פתיחות בישראל ביחס למאמצים הדיפלומטיים של המערב מול איראן. בעוד שהישראלים תומכים בהטלת סנקציות על איראן, כשזה נוגע לעצמם - הם מעדיפים תמריצים. 44% מהישראלים טוענים שתמריצים שתציע הקהילה הבינלאומית לישראל כדי להביא לפתרון מוסכם עם הפלסטינים יהיו יעילים יותר מאשר סנקציות (8%) בהגברת התמיכה שלהם בתהליך השלום. לחץ בינלאומי הוכח בעבר כיעיל על מנת להביא את ישראל לשולחן המשא ומתן, אך על מנת להגיע להסדר קבע - יש ככל הנראה צורך במשהו שונה. הקהילה הבינלאומית תשכיל לעשות אם תפעל כבר עכשיו לגבש חבילת תמריצים אטרקטיבית, שתסייע בפיתוי הישראלים הסקפטיים לתמוך בפריצת דרך עתידית בתהליך השלום.
ממצאי הסקר מראים עוד שמעבר לתמריצים, גם מעורבות גוברת של הפלסטינים אזרחי ישראל תוכל לסייע לתהליך השלום. רוב הישראלים (59% מול 27%, ורוב גדול עוד יותר בחברה הערבית) חושבים שהערבים בישראל צריכים למלא תפקיד מרכזי יותר בניסיונות לשפר את היחסים בין ישראל למדינות המזרח התיכון. מסתמנת כאן כמיהה למדיניות חוץ מכלילה יותר, בה יש מקום גם לאזרחי ישראל הערבים ואולי גם למגזרים אחרים בחברה שמודרים באופן מסורתי מעיסוק בנושאי חוץ.
אנחנו במזרח התיכון או באירופה?
העניין הישראלי אינו מתמצה רק בתהליך השלום הישראלי-ערבי. הישראלים מגלים עניין גם בהשכנת שלום בעולם. 49% מהישראלים, לעומת 38% (ובשיעורים גבוהים יותר בחברה הערבית) היו רוצים שישראל תציע למדינות בעולם סיוע בקידום תהליכי שלום, על סמך הניסיון (גם אם לא תמיד מוצלח) שצברה בתהליך השלום הישראלי-ערבי. הציבור חושב, אם כן, שהסיוע הישראלי לעולם יכול להכיל ממדים נוספים זולת סיוע הומניטרי לאחר אסונות טבע ומלחמות.
התמיכה בכך הייתה גבוהה עוד יותר כשנדרשו הנשאלים לגבי טורקיה. למרות היחסים המתוחים בין ישראל לטורקיה, רוב ברור (54% מול 25%) הצהיר שעל ישראל להיענות בחיוב במידה שטורקיה תבקש מישראל לסייע לה בקידום תהליך שלום, למשל בקפריסין, עם הכורדים או עם הארמנים. תמיכה הדדית בתהליכי שלום ויישוב סכסוכים יוכל להיות חלק מהנרטיב החדש שתורכיה וישראל מחפשות ליחסים ביניהן. טורקיה רק צריכה לבקש.
השאלה לגביה הישראלים עדיין מגששים באפלה היא זו של השייכות האזורית. הציבור בישראל חצוי לחלוטין (23%) בשאלה האם ישראל שייכת יותר למזרח התיכון או לאירופה, כש-27% חושבים שישראל שייכת לשני האזורים באותה מידה. רק 16% מהציבור טוענים שישראל לא שייכת לאף אחד מהאזורים הללו. ייתכן שתפיסת "עם לבדד ישכון" הופכת להיות נחלת העבר, ושהעם בישראל רואה עצמו יותר ויותר כחלק מהקהילה הבינלאומית.
הסקר הראה שבישראל יש רצון למדיניות חוץ חדשה, שונה מזו שהנהיג אביגדור ליברמן כשר חוץ. מעמדה הבעייתי של ישראל בעולם מראה שיש בכך גם צורך. הגיעה העת לקדם פרדיגמה חדשה למדיניות החוץ הישראלית. כזו שתראה בשלום ובהשתלבות אזורית יעדים לאומיים מהמעלה הראשונה, שתקדם הידברות ושיתוף הפעולה, שתדגיש את הפלורליזם והסובלנות, שתפיק תועלת ממיקומה הרב-אזורי הייחודי של ישראל, ושתפגין פתיחות כלפי הקהילה הבינלאומית.
לנוכח חזרתו של ליברמן למשרד החוץ, קשה להאמין שיהיה זה משרד החוץ שיקדם פרדיגמה שכזאת. האחריות עוברת לידיהם של גופי מדיניות בלתי ממשלתיים. רק כך תתאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים.
ד"ר נמרוד גורן הוא יו"ר מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, ומרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים
לכל הטורים של נמרוד גורן בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il