פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בית הזוועות

      נועם, בנו של ד', שנשלח ל?26 שנות מאסר על שורת עבירות מזעזעות - ובהן החזקה בתנאי עבדות, אינוס, כליאה והתעללות בשבע נשותיו וב?17 ילדיו - מספר איך חי כל חייו בכת

      לא ישנתי שבוע. הימים שבין הפגישות שלי עם נועם (שם בדוי) היו טרופים, מזעזעים. ישבנו בלובי של בית מלון ירושלמי כמה פעמים, שעות ארוכות בכל פעם. יצאתי נסערת וחרדה כפי שמעולם לא חשתי. וכעסתי על עצמי: אני לא ישנה בלילות? מה יגיד הבחור הצעיר הזה, שנאחז בציפורניו בשאריות של החיים לאחר שגדל מגיל אפס עד גיל 19 בגיהינום בלתי נתפס, תחת אב סדיסט, במה שהוגדר כפרשה החמורה ביותר שהתגלתה בישראל?

      הוא מגיע לפגישה בחולצת כפתורים מגוהצת, תספורת קצוצה ותיק צד אופנתי. פנים של ילד ועיניים של מי שראה הכל. את הסיוטים החזקים בלילות אי אפשר לראות. רק כדורים נוגדי דיכאון ונוגדי חרדה מחזיקים את חוליות הגב במקום. את הפאות הוריד, גם את כיפת הצמר הלבנה והגדולה, שעליה היה רקום "נ נח נחמ נחמן מאומן", הוריד. בגיל עשרים וחצי, לבדו בעולם, הוא מתמודד עם משא ענק: נאלץ להתכחש לחייו, להבין לראשונה שהדרך שבה גדל היא לא נורמלית, לצאת נגד אביו ואמו, לדאוג לאחיו הקטנים המפוזרים בין משפחות אומנה ובתי ילדים, להתמודד עם רגשות אשם. מאיפה מתחילים.

      בחודש שעבר גזר בית המשפט המחוזי בירושלים 26 שנות מאסר על אבא של נועם, ד' (58), ראש כת סדיסטית מירושלים, שחי עם שבע נשים בבית אחד (שש מהן היו נשואות לו), וגידל 17 ילדים - 13 מהם ביולוגיים, וארבעה הם ילדים של אחת הנשים מנישואים קודמים. ד' הורשע בשורה של עבירות מזעזעות, שבהן החזקה בתנאי עבדות, אינוס, מעשי סדום בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, חבלה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, התעללות בקטינים, כליאת שווא, סחיטה בכוח ועוד. מי שכינה אותו "גואל רצון הירושלמי" עשה איתו חסד: גם כתב האישום של יוזף פריצל, הפסיכופט האוסטרי שכלא את בתו והתעלל בה, מחוויר לעומת בית הזוועות הירושלמי.

      חמש מנשותיו של ד' סירבו להעיד נגדו במשטרה, ואף ניהלו מאבק ברשתות החברתיות לניקוי שמו. בימים אלה החליטה אחת מהחמש לפרוש מהקבוצה ולשתף פעולה עם המשטרה. נועם הוא בנה של אחת הנשים שמסרבות להעיד נגדו, דפנה (כל השמות בכתבה בדויים). יש לו תשעה אחים מאותה אם.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הסיוטים החזקים בלילות אי אפשר לראות (צילום: קובי קלמנוביץ')

      בשפה רהוטה מתאר נועם את החיים שהכיר כל ימיו. לאביו הוא קורא בחלק מהזמן אבא, ובחלק מהזמן בשמו הפרטי, ד'.
      "מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר אלימות. מאוד פחדתי מד', וגם הערצתי אותו. אחד האחים שלי, שהיה בן ארבע, התקשה להבחין בקריאה בין ש' ימנית לש' שמאלית - וד' היכה אותו בחגורה כדי שיבין. כשהייתי בן חמש הלכתי לאיבוד ברחבת הכותל. שוטר שאל אותי שאלות שגרתיות ואחר כך שאל אם יש מכות בבית. לא דיברתי, אבל הינהנתי בשקט. השוטר הלך איתי לחפש את אבא, וכשהוא מצא אותו הוא צעק עליו לעיני אנשים למה הוא מכה את הילדים שלו ואיך הוא מזניח אותם. תעזבי את העובדה המוזרה שהשוטר לא עשה עם זה שום דבר חוץ מלצעוק עליו. הדבר שנחרט לי זה שאני בוגד. שאני אחראי על זה שהשוטר צעק על אבא שלי. במשך כל השנים חזרו וסיפרו בבית את הסיפור הזה, ושאני צריך לעשות על זה תשובה. כל הילדו?ת שלי הייתי בוכה, מתבודד, מבקש מהשם שתהיה לי הזדמנות לתקן את הבגידה הזאת".

      מערך הענישה בבית כונה "דין". כשד' ראה לנכון, ובלי שהיה אפשר לצפות זאת מראש, הטיל עונשים מחרידים על בני הבית. בני הבית האמינו שעונשים אלה אינם אלא "תיקון" לנשמתם. "כשמישהו לא השתלב בהרמוניה של הבית, היינו יודעים שהוא מועד ל'תיקונים'", אומר נועם. "למשל, ילד שנרדם בדברי תורה של ד', או אישה שלא הביאה מספיק כסף מקיבוץ הנדבות. הדבר החמור ביותר, שהעונשים עליו היו הכי חמורים, היו מחשבות רעות: מחשבות נגדו, מחשבות נגד רבי נחמן, הרהורי עבירה.

      "בתור ילד אתה בטוח, משוכנע, שהוא רואה כל מחשבה שלך. אתה נכנס לאובססיה לא לחשוב מחשבה שנמצאת לך בראש, כי אז אתה מתחבר לשטן. ככה הייתי חי, כשכל הזמן מרצדות בראש מחשבות, ואתה רק עסוק בלגרש אותן ובמאבק בהן. עיקר כוח השליטה שלו הוא היכולת לזהות באיזה מצב אדם נמצא, וללחוץ עליו במקומות הכי רגישים, עד שיתבטל לגמרי. הוא לא מוכן שיישאר אצלך שום מקום מסתורי משלך. הייתי מתחנן, מנסה להסביר לו שהמחשבה הרעה היתה משהו שקפץ לי לראש לשנייה, שלא התכוונתי לחשוב אותה. היום אני מבין ש'המחשבות הרעות' היו בעצם פלאשים טבעיים, שהנפש אמרה לי את האמת: שהוא רשע.

      "המניפולציות שלו כללו עידוד של הלשנות: ילדים מלשינים על ילדים. הפכנו להיות אפתיים לכאב. אם היה לי רגש כלפי מישהו שנענש או סובל, הייתי צריך לעשות עבודה עם עצמי, להגיד לעצמי שהרחמנות שלי עליו זו רחמנות רעה, רחמנות על טומאה. ההתעללות הנפשית היתה הבסיס.

      "אצל הילדים הקטנים, ההתעללות היתה עם אופי סדיסטי. אם ילד לא הבין משהו או לא למד משהו בעל פה, התחילה סידרת מכות והשפלות. מרגע שילד הגיע לגיל 8-7, הוא היה משתמש בשוקר חשמלי, לא נדרשה בשביל זה שום סיבה. ילדים נאלצו להתוודות על מחשבות מיניות שהיו להם, עוד לפני שהגיעו לגיל שמחשבות כאלה נמצאות בראש".

      נועם מספר כי עונש סטנדרטי היה למנוע מזון מילד, או לתת לו רק לחם ומים, בזמן שכל השאר אוכלים כרגיל. "עונש של לחם ומים היה יכול להימשך חודש. כדי להשפיל ילדים, הוא היה פוקד עליהם לאכול רק מטרנה מבקבוק, במשך תקופה. לקבל יחס של תינוק בגיל 8. לפעמים הוא היה בוחר ילד ופוקד עליו להיות עבד של ילד אחר. ה'עבד' היה צריך לנגב לו את הישבן, ללכת לידו על ארבע.

      "היו גם עונשים של צום. אם אני סופר את הימים שצמתי בחיי, אני חושב שאני מגיע לפחות לשנה וחצי. זו הסיבה שכשראינו אוכל, היינו אוכלים המון. היתה גם כליאה של ילדים בחדרים קטנים, למשך ימים. היו ילדים שקיבלו עונשים להיות סגורים בחדר אטום, לוהט וחם, בלי חלונות ובלי אור, עם בקבוק כדי להשתין ודלי לצואה. העונשים היו לזמן בלתי ידוע. אני עצמי הייתי בעונשים כאלה, אבל לא זוכר לכמה זמן. אתה לבד, בחושך, ואין לך מושג כמה זמן עובר. ימים ארוכים, אולי שבוע. את האוכל מכניסים לך באופן מצומצם. לחם, מים, וגם זה בקושי".

      ילד שנמצא בעונש כזה צועק, מבקש לצאת?

      "למי הוא יצעק? לאבא שלו, שהכניס אותו לשם? לאמא שלו, שבטוחה שזה הדין שמגיע לו, כי ככה ד' אמר?"

      באחד המקרים המתוארים בהכרעת הדין נעדרה מהבית אחת הילדות, בת 11 או 12. כשד' שאל היכן היא, ונענה כי הלכה לקנות אבקת כביסה בסופרמרקט, הוא דרש שתתייצב בבית בתוך חמש דקות. "התקשרו אליה, היא הגיעה מבוהלת, ואז ד' חנק אותה ואמר: 'אני יודע טוב מאוד שאת מסתובבת בחוץ, ואת עושה מעשים לא כשרים, אני מרגיש את זה ברוח שלי'". בעקבות אותו מקרה פקד על נשותיו לגזוז את שיערה של הילדה לקרחת, אירוע שחזר על עצמו בהזדמנויות נוספות.

      על פי הכרעת הדין, בתקופה מסוימת התמקדה ההתעללות בילד אחד, שד' הטיל עליו שורה של עונשים כדי להשפילו ודרש מבני הבית להתייחס אליו כאל גוי. הוא גזז את פאותיו, אסר עליו להתפלל וחייב אותו ללכת יחף על אבנים לוהטות, לישון בחוץ כל הלילה או להיות ער כל הלילה. פעם לקח הילד ביסקוויט מהמטבח ללא רשות, ובתגובה הורה לו ד' לשבת בשמש במשך יום שלם, לבוש בתחתוניו בלבד, ומרח דבש על כל גופו כדי למשוך אליו דבורים. הילד סיפר שאכן נעקץ. עונש אחר היה הכנסתו לבור מלא קוצים.

      נועם: "אחרי 'תיקונים' הוא היה עושה שיחות של שעות, כדי לבנות תיאוריה סביב זה. אנחנו היינו חייבים להאמין שהוא עושה את הדברים כי ככה הקדוש ברוך הוא רוצה. לא היתה דרך לצפות את הענישה, הכל היה שרירותי. הכל הונע מיצר סדיסטי, התפרצות של זעם, שרק בדיעבד הוא תפר סביבם הסברים. פעם, כשישבתי ולמדתי תורה, הוא ניגש אלי ותפס אותי בפאות, גרר אותי ודרש ממני להתוודות שחשבתי מחשבה רעה. הוא נתן לי אגרוף חזק ושבר את השן הקדמית שלי. כתוצאה מהאגרוף, הוא פצע את האצבע שלו. את לא יכולה לדמיין איך ייסרתי את עצמי, שגרמתי לאבא שלי להיפצע. לא יכולתי בכלל להתייחס לכאב שלי.

      "את הפגיעות הנפשיות אי אפשר להתחיל לתאר. הן לא ברמה שאפשר לעשות עליהן כתבה. צריך להיות חכם כמו אבא שלי, רגיש, אדם דתי, כדי לדעת להשתמש במניפולציות רגשיות כל כך מורכבות, כדי להצליח לגרום לאדם אחר כאבי נפש כל כך עזים. הוא לא היה משפיל סתם. הוא היה יודע איך להגיע למקום הכי רגיש בפנים כדי להביא אותך לשבירה מוחלטת".

      "משלל הראיות עולה כי ד' הוא דמות דומיננטית, תקיפה, כריזמטית", כתבו השופטים בהכרעת הדין. "הנאשם נתפס על ידי בני הבית כבעל עוצמה אדירה, כאדם ששולט ויכול להשפיע על עתיד החיים, ואף על החיים בעולם הבא. בני הבית האמינו כי אי ציות לנאשם פוגע בגאולת עם ישראל כולו. יחס של סגידה, הערצה ופחד, המלווה בהתבטלות מוחלטת כמעט. בני הבית ראו בו קדוש והתייחסו לדבריו כאל דברי אלוהים חיים".

      כליל החורש (מערכת וואלה! NEWS , שרה גולד)
      "משלל הראיות עולה כי ד' הוא דמות דומיננטית, תקיפה, כריזמטית" (צילום: יואב ארי דודקביץ')

      ד', יליד 1954, גדל בצרפת ובישראל לסירוגין כילד חילוני. הוריו, אם ניצולת שואה מבולגריה ואב שעלה מרוסיה, ניסו לפתח קריירת אמנות בפאריס. ד' עצמו למד תיאטרון וריקוד בבלגיה. בשנות העשרים לחייו היה רקדן ראשי בלהקת מחול צרפתית, ונסע איתה להופעות מסביב לעולם. בגיל 24 נישא לג'קי, צרפתייה קתולית שהכיר בלהקת המחול, והיא התגיירה עבורו. הם הביאו לעולם ילד אחד.

      ארבע שנים לאחר מכן, על רקע משבר זוגי, החליט ד' לעזוב את ג'קי ואת עולם הריקוד כדי "לחפש את האמת". הוא התקרב לחב"ד ולמד תורה, עד ששמע על רבי ישראל דב אודסר, ממנהיגי חסידות ברסלב, המכונה גם "הסבא" או "בעל הפתק": אודסר, שהתגורר בירושלים, התפרסם בשל פתק שמצא בשנת 1921, ועליו מכתב המופנה אליו וחתום בידי רבי נחמן מברסלב (שנפטר 110 שנים קודם לכן), שכלל את הסיסמה "נ נח נחמ נחמן מאומן".

      ד' החל ללמוד את כתביו של אודסר בהתלהבות. בחנות ספרים בצרפת, ליד מדפי ספרי ברסלב, פגש ד' בדפנה, חוזרת בתשובה שתהפוך להיות אשתו. דפנה גדלה בבית חילוני?מסורתי. היא התחילה בלימודי רפואה אבל זנחה אותם לטובת לימודים של תורת הלחימה קונג?פו, וזכתה במקומות גבוהים באליפויות אירופה בתחום. ד' ודפנה נישאו בשנת 1980 בצרפת.

      ב?1990 עלו בני הזוג לישראל, עם בנו של ד' מנישואיו הראשונים, והגיעו למרכז הקליטה במבשרת ציון. אחר כך החלו לעבור בין שכונות שונות בירושלים. נולדו להם ילדים בקצב של אחת לשנה?שנתיים, עשרה בסך הכל - נועם הוא אחד מהם. ד' הפך לאחד מתלמידיו הקרובים של אודסר, למד בצמידות אליו ועסק בהפצת משנתו של "הסבא" ברבים. ערב פטירת "הסבא" ב?1994, ד' הוא זה שסעד אותו ונמצא צמוד אליו. לפי נועם, ד' היה מספר כי אודסר דיבר איתו לפני מותו, ומינה אותו להיות זה שיפיץ את דבר הפתק בכל בית בישראל.

      פטירתו של אודסר חוללה משבר גדול בקרב חסידיו. חלקם סברו שהוא עצמו היה רבי נחמן מברסלב. בעקבות המשבר מכר ד' את דירתו בירושלים, עבר להתגורר בשכירות, והקדיש את הכסף להדפסת ספרי הרב ולהקמת תחנת רדיו פיראטית שתשדר את מסרי ברסלב.

      "הוא אדם קיצוני, שהולך עם כל דבר עד הסוף", אומר נועם. "תחרותי, נכון לעבודה קשה כדי להשיג מטרות". בתקופת השבר שלאחר מות הרב אודסר, התגלעו משברים רבים בין ד' לדפנה. נועם מספר שאמו היתה בוכה הרבה, נרדמת, ממעטת לתפקד. היא הסכימה לפתוח את הבית בפני אישה נוספת, "שתיקח את מקומה".

      באמצעות עבודתו בתחנת הרדיו שהקים, הכיר ד' את דבורה, חוזרת בתשובה שעלתה מארה"ב, גרושה עם ארבעה ילדים (משלושה בעלים קודמים). בשנת 1998 הם התחתנו כדת משה וישראל, בניגוד לחוק האוסר ביגמיה. דבורה וארבעת ילדיה נכנסו להתגורר עם דפנה וילדיה באותה דירה, אז בשכונת קריית משה בירושלים. בדירה גרו ד', שתי הנשים, ו?15 ילדים. אחרי הנישואים נשלחה דבורה לקבץ נדבות בחוצות ירושלים, ודפנה הפכה לאחראית על משק הבית וגידול הילדים. אז גילה ד' את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בקיבוץ נדבות.

      על פי הכרעת הדין, "מתוקף קשריו הישירים, כביכול, עם 'הסבא', ניכס ד' לעצמו סגולות תרומיות וכוחות מיוחדים ונהג בכל אישה חדשה בעדינות ובאהבה, עד שכל אחת ואחת מהן קיבלה את דרכו כדרך חיים בלעדית. עד מהרה, לאחר שניאותה להגיע ולחיות במחיצתו, שינה הנאשם את טעמו כלפיה ופנה לאלימות, כוח ויחס משפיל".

      ד' נהג דרך קבע לתקוף את הנשים והילדים באלימות קשה, תוך שימוש במכות אגרוף, בבעיטות ובמקלות מטאטא; חניקות באמצעות סדין; הכנסת מטפחת מגולגלת לתוך הפה (התיאור בהכרעת הדין: "עד שהעיניים התגלגלו בחוריהן מחוסר נשימה וסבל"); הטבעה באסלה ובאמבטיה עד כמעט חנק (אחת הילדות הוטבעה במשך זמן רב עד שהוצאה משם "במצב חמור, מלאת נפיחות בפנים וצבע סגול על הידיים והרגליים"); הצלפות שוט באמצעות כבל חשמל; מכות חשמל באמצעות שוקר במקומות שונים בגוף, כולל איברי המין (בבית נמצאו כמה מכשירי שוקר); ועוד תיאורים שהנייר אינו סובל.

      המעשים בוצעו בזמן ששאר בני הבית, לרבות ילדים, נוכחים בבית ושומעים את זעקות השבר וקולות הצליפה; יתר על כן - חלק מהנשים סייעו לד' להחזיק את הנענש הזועק מכאב.

      אחת הנשים העידה בבית המשפט: "כבל חשמל, שחור, לרוב זה היה על כפות הרגליים, שכמה נשים מחזיקות לי את כפות הרגליים והוא נותן שוט על כפות הרגליים. היה לו שוקר חשמלי, שהוא היה מחשמל אותנו במכות חשמל. יום אחד הוא העמיד אותי בגיגית של תינוק מלאה מים, ואני יחפה, והתחננתי שזה יכול לגרום לי למוות, והוא עשה לי דין, מול שלושה בנים שלו, ונתן לי מכות עם שוקר חשמלי. עוד סוגים של עונשים, זה לדחוף לי את הראש לתוך האסלה ולהוריד את המים עד שאני נחנקת. זה למלא ג'קוזי ולהטביע אותי כמה פעמים... הגעתי לרמה כזו שאני כבר לא מרגישה כאב, אני פשוט רוצה למות. לא חשבתי על כלום, רק שזה או המוות או שיפסיק כבר".

      דרך ענישה אחרת היתה הפרדה כפויה בין אישה לבין ילדיה הרכים. בהכרעת הדין מעידה אחת הנשים בבית המשפט איך הפריד ד' בינה לבין בתה בת השלושה חודשים: "הם לקחו ממני את הילדה, וד' אמר שאני לא מקבלת אותה, והתחננתי ובכיתי וצרחתי, בבקשה תנו לי לראות את הילדה, ומה היא תאכל ואני מניקה. ואמרו לי, 'אל תדאגי, אנחנו כבר ניתן לה מטרנה וכל מה שהיא צריכה'. וככה התחיל בעצם להרגיל אותי, שאני לא צריכה להיות כפייתית ושאני אתחיל להתרגל למצב שהיא לא הילדה שלי, שהיא הילדה של סבא, ושהיא תגדל לפי הרוח שד' מחליט. אז מצב של ניתוק היה יכול להיות שבוע, שאסור לי לראות את הילדה, שבוע אסור לי להתקרב אליה, אסור לי לטפל בה, אסור לי לדבר איתה".

      רוקדים ושרים בהתלהבות

      שנה לאחר הצטרפות דבורה למשפחה, הכיר ד' את נורית וע', זוג חרדים ליטאים מבני ברק, שלאחר שנות נישואים ממושכות התקשו להביא ילד לעולם והחלו להתקרב לתורת ברסלב. ע' התרשם עמוקות מד', ומהעובדה שהכיר אישית את הרב אודסר, והחליט לעבור עם רעייתו לגור בבית המשפחה.

      בהוראת ד', התגרשה נורית מבעלה, ונישאה כהלכה לד' - אשתו השלישית. במשרד הפנים לא נעשה כמובן שום רישום לגבי הנישואים הפוליגמיים, האסורים בחוק, ומדובר היה בנישואים על פי ההלכה בלבד. באופן תמוה, ע' המשיך לגור איתם. לאחר שדבורה ילדה ילד נוסף, התפצלה המשפחה לשתי דירות סמוכות בקריית משה. נורית נותרה חשוכת ילדים כל השנים.

      "ע' היה בתחתית של הבית", מספר נועם. "הוא היה בחור חלש אופי שגדל כיתום, והיה נתון למרותו ולשליטתו של ד', בדיוק כמו הנשים. קראנו לו 'העבד'. ד' כינה אותו 'השטן'. היה תמיד אומר שהוא, ד', האדם הראשון, וע' הוא הנחש, שמסמל את יצר הרע. ד' הכריח אותו לצאת עם הנשים לקבץ נדבות, והשתמש בו כדי להעניש נשים וילדים: הוא היה מכריח אותו לעשות מעשים מגונים באחרים, או שהיה מכריח נשים לעשות את צורכיהן רק כשע' נוכח מולן. ע' לא היה מסוגל להרים יד על מישהו מיוזמתו. כשלא עשה מה שד' ציווה עליו, הוא חטף מכות.

      "לפעמים הוא היה מחליט, כעונש לאחת הנשים, שהיא חייבת לקיים יחסים בכפייה עם ע' לעיניו של ד', כדי לשלם על 'המחשבות הרעות שלה'. אם הוא היה נתקל בהתנגדות, היה אומר לאישה: 'בסדר, אני אביא את הבת שלך'. הולך למיטה של הילדה, בת שלוש או ארבע, מעיר אותה, לוקח אותה לחדר שלו ומכריח את האישה לקיים יחסים עם ע' לעיני הילדה הקטנה. זה קרה יותר מפעם אחת. הוא רצה שהילדה תראה את אמא שלה עירומה, נאנסת. אני הייתי שומע מהחדר השני את הקולות ואת הצעקות, ומבין מה קורה, ולא יכול לעשות עם זה כלום. כולנו שמענו, ועשינו את עצמנו ישנים. זה היה כל כך קשה, בכיתי לקדוש ברוך הוא שיושיע, שישנה את המצב".

      הנשים, שנשלחו לקבץ נדבות, שהו בחוץ משעות הבוקר המוקדמות עד סמוך לחצות הלילה. גם אם היו בעיר אחרת, התבקשו לפנות טלפונית אל ד' בכל בקשה לעשות הפסקה או לאכול; הן לא עשו דבר בלי לקבל את אישורו.

      בכל פעם נהג ד' להטיל על אישה אחרת את המלאכה למצוא עבורו אישה נוספת כדי לצרפה למשפחה. "הוא היה מסביר להן שלפי הקבלה והחסידות, הן בונות את בית המקדש, ושכל אחת מהן היא אחד מכלי המקדש. המטרה המוצהרת היתה להגיע לשבע נשים, כנגד שבעת כלי המקדש".

      כדי לשכנע את הנשים להצטרף למשפחה ולקבל על עצמן את המבנה המיוחד שלה יצר לעצמו ד' תדמית של ממשיך דרכו של "הסבא" עלי אדמות, אם כי הזרם המרכזי בברסלב התנער ממנו, בטענה שהוא מעוות את תורתו של רבי נחמן. במשפחה החלו להגביר את קצב ה"הפצות" (הפצת תורת ברסלב ו"הפתק": נ נח נחמ נחמן מאומן). הם כתבו והפיקו הצגות תיאטרון בנושא, הקימו הוצאת ספרים קטנה, ביצעו הופעות מוסיקליות מול קהל, והחזיקו בבעלותם אולפן הקלטות מקצועי. ד' והילדים היו מנגנים ושרים. ברחובות ירושלים הכירו אותם, את המשפחה הרוקדת ברחובות לצלילי שירים הבוקעים מרמקולים על מכונית גדולה, כשהילדים מוכרים ספרונים ודיסקים, והנשים מבקשות תרומות.

      "היתה פתיחות וסגירות בעת ובעונה אחת", מספר נועם. "היתה לנו טלוויזיה, ראינו סדרות על משפחות רגילות, יצאנו החוצה, נפגשנו עם אנשים". בכל שנה, בהילולת "הסבא", הם היו מפיקים חגיגה גרנדיוזית. בשנים האחרונות היא התקיימה בחניון הלאום בירושלים, בהשתתפות כאלף איש בכל פעם. ד' וילדי המשפחה היו עולים על הבמה אפופת העשן והאורות, רוקדים ושרים בהתלהבות גדולה. שכנים, נציגי הרשויות, מכרים - איש לא שיער מה מתחולל בתוך הבית פנימה. אנשים זרים מיעטו להיכנס אליו.

      "מאז שהיינו קטנים, היו דברים שהיה ברור שאסור לדבר עליהם בחוץ. אף אחד מאיתנו לא הלך לגן או לבית הספר, כי ד' לא הסכים. אז האחים הגדולים היו מלמדים את הקטנים. מגיל ארבע ידענו לקרוא. ידענו בעל פה או בהבנה ספרים שלמים. לא היו לי שום חברים חוץ מהאחים שלי. לא היה מישהו מבחוץ שאפשר לשתף אותו".

      כליל החורש (מערכת וואלה! NEWS , שרה גולד)
      "מאז שהיינו קטנים, היו דברים שהיה ברור שאסור לדבר עליהם בחוץ" (צילום: יואב ארי דודקביץ')

      ב?1999, כמה חודשים אחרי נישואיו לנורית, נישא ד' שוב, לאישה רביעית: נעמה, דתייה?לאומית שגדלה במושב והיתה אז בת 18. היא באה לציון הקבר של "הסבא" כחלק מתהליך חיפוש רוחני שעברה, ופגשה שם בנורית, שמשכה אותה אל תוך המשפחה. ד' החליף את שמותיהן של נורית ושל נעמה. שינוי השמות קשור לעובדה שהבנות ניתקו כל קשר עם הוריהן, ורצו לטשטש את האפשרות לאתרן. כל הנשים, כך נכתב בהכרעת הדין, נותקו ממשפחותיהן ונאסר עליהן ליצור עימן קשר.

      "אני נשבעת בשבועה חמורה שאני של ד' לנצח נצחים", כתבה נעמה ביומן אישי שהוצג כעדות בבית המשפט ומצוטט בהכרעת הדין. "הרצון שלי הוא להיות מבוטלת אליו בשלמות ולא להיות מקושרת לאבי ולאמי ולא לחפש שום קשר איתם... ואם אפר שבועה זו, אני מקבלת על עצמי ארבע מיתות בית דין וכל עונשי הגיהינום... אין לי רצון משלי, אין לי מחשבה משלי מה נכון מה לא". נעמה הביאה לעולם בן עם ד'.

      פרנסת הבית התבססה על קצבאות הביטוח הלאומי וקיבוץ נדבות. מלבד דפנה, שהיתה אחראית על עבודות הבית ושמרה על הילדים הקטנים, כל הנשים יצאו לקבץ נדבות בכותל, ברחובות ירושלים ובסביבתה וביקשו "תרומה למשפחות נזקקות".

      לא פעם דרש ד' מהנשים לשוב הביתה עם סכום נקוב. "היתה תקופה שהוא היה מקציב לה סכומים", סיפרה אחת הנשים, "פחות מ?3,000 שקל (ביום; א"ע) את בכלל לא ברוח של התשובה, את בכלל לא בכיוון... שמעתי את זה הרבה פעמים. את צריכה להביא לי עכשיו 3,000 שקל".

      אישה אחרת העידה: "במשך השנים, ד' קיבל לידיים שלו סכומי עתק, אני מדברת רק על השנים האחרונות. אני, במשך אולי ארבע פעמים בשבוע, (הייתי מביאה לו) שלוש אלף שקל ליד, כל יום, מקיבוץ נדבות, מ?10 בבוקר עד 11 בלילה כל יום".

      השופטים קבעו כי "ד' ניצל במשך שנים את שליטתו בנשותיו לצורך שליחתן היום?יומית והקבועה לאיסוף כספים ברחובות הערים, תוך שהוא מורה להן על סכומי המינימום שעליהן להשיג. הכספים שנאספו, שהצטברו לסכומים גדולים, הגיעו לרשות הנאשם בסוף כל יום, נוהלו על ידו ושימשו אותו למטרותיו האישיות".

      ב?2003 החליטו הנשים, בהשפעת ד', שעליהן לאתר את האישה החמישית. "ד' אמר שהיא צריכה להשלים ולתקן את החסר במשפחה", אומר נועם. הן הזמינו אל הבית את רינה, רווקה בשנות העשרים לחייה (היום בת 33), שעשתה אז את צעדיה הראשונים בהתקרבות אל הדת. רינה השתתפה בסעודת ראש חודש חגיגית ושמחה, כשהנשים מסתירות ממנה את העובדה שכולן נשואות לד'.

      נועם: "תמיד כשהגיעה אישה חדשה, כל הבית היה נכנס להילוך רומנטי, הרמוני. כולם היו מנסים לגייס אותה, ופתאום היה קצת שקט".

      לאחר תקופה קצרה, כשגם רינה נשבתה בהצגה וקינאה באופן המיוחד והמשפחתי שבו מתנהלת הכת, שכנעו אותה הנשים להינשא לד'. טקס הנישואים התקיים באישון לילה על קברו של "הסבא". גם רינה הביאה עם ד' ילד לעולם - הילד ה?14 שנולד לו.
      הוריה של רינה לא ראו בעין יפה את החיים החדשים של בתם, כאישה חמישית של גבר שגילו כפול מגילה, ואת הניתוק שנכפה בינם לבינה. הם הגישו במשטרה תלונה על חטיפה. "איך אפשר ללכוד ילדה כזאת יפה, שתלך ותחיה עם גבר בגיל של אבא שלה? פחדתי שהם יעלימו לי אותה. הרגשתי שכישפו אותה", סיפרה אמה. לבסוף משכו את התלונה בחזרה: "גיליתי שהיא מאושרת שם. נכון, זה לא נורמטיבי, לא משהו רגיל, אבל אני רוצה להאמין שטוב לה".

      לאחר התפוצצות הפרשה העידה אמה של רינה במשטרה: "מה לא עשינו כדי להוציא אותה מהבית ולהרחיק אותה משם... מה שלא עשינו לא עזר כלום... ראיתי אותה רק ברחובות. פעם אחת, לפני שנה בערך, ראיתי אותה ברחוב. היה לה כמו בוקס בעין ושריטות על הצוואר".

      מסכת אימה מינית

      עד 2009 התגוררה המשפחה בכמה מבנים בקצה שכונה ירושלמית, ליד ואדי. "ד' רצה אזור מבודד, ככה בלי שכנים, כדי שלא ישמעו", סיפרה אחת הנשים בעדות שהובאה בפני בית המשפט. "המקום שהוא בחר היה האזור הכי נוח, כי היינו יכולות לצרוח שם עד מוות, ואף אחד לא היה שומע, באמצע היער, מה שקורה".

      אחר כך עברו בני המשפחה להתגורר בשני בתים. הראשון היה בית שכור בשכונת רוממה, שהיה מוקף חצר גדולה וסביבה גדרות ושערים. הגדרות כוסו בברזנט אטום, והשערים היו נעולים. הבית השני היה בטבריה והוא שכן במיקום מבודד, בשולי שכונת מגורים, באזור שבו "אין אנשים המסתובבים ברחוב". חלוקת המגורים בין הבית בטבריה לבית בירושלים היתה דינמית ומשתנה, ונתונה לגחמותיו ולהוראותיו של ד', כולל הפרדה בין נשים לילדיהן כאמצעי ענישה.

      כמה שכנים מבתים סמוכים התייצבו בבית המשפט והעידו על קולות בכי וצעקות פחד שנשמעו מדי פעם, בעיקר בלילות, בבית המשפחה. השכנה ש' סיפרה על "רעשים מטורפים בלילות, צעקות, חבטות, יללות של כאב, בכי כשל חיות פצועות". שכנה אחרת העידה כי ראתה ילדה מפוחדת בחצר, שמעה בכי קורע לב של ילדה, ואישה המבקשת מאותה ילדה לבקש סליחה מאבא. לדבריה, החיים בבית המשפחה התחילו ב?1 בלילה וכללו "רעש אימים, קללות וקולות של נשים מותקפות".

      בבעלות המשפחה היה גם חלק מבניין בשכונת גבעת שאול, ששימש, לדברי נועם, "חלון ראווה" - שם היו מקיימים סעודות שבת המוניות, בהשתתפות חסידים מחוץ למשפחה, שם התקיימו שיעורי התורה של ד', ושם הוקם גם אולפן הקלטות של המשפחה, שבו הקליטו שירים חסידיים. המשפחה החזיקה גם דירה שכורה בתל אביב.

      נשותיו של ד', שהיו נתונות תחת איום ה"דינים", נאלצו למלא אחר גחמותיו המיניות. הכרעת הדין מונה אינספור סיפורים מחרידים, ובהן קיום מין קבוצתי עימו ועם נשים אחרות בבית, קיום יחסי מין עם בנותיו החורגות, או כפיית יחסים בין אחת מנשותיו לאחת מבנותיו החורגות.

      "הנשים עברו התעללות קשה מאוד", אומר נועם. "כשילד כלשהו עשה משהו לא טוב, לדעתו של ד', גם האמא נענשה. כי אם הילד חשב מחשבות רעות, זה קלקול שהאמא צריכה לתקן. אמא שלי שילמה מחירים כשאני הייתי נתפס בהרהורים אסורים. ולהפך: ילדים של אישה היו צריכים לסבול בגלל שלאותה אישה היו מחשבות רעות. הוא היה מכריח את הנשים להתוודות על הרהורים שיש להן על ע', ומאלץ אותן לעשות איתו מעשים מגונים מול הילדים שלהם או מול נשים אחרות. הוא היה הופך אותן לזונות, ואחר כך נותן להן הרגשה שאין על זה סליחה. והוא היה אלוף בלתת להן תחושה שהן בעצם רצו את זה.

      "כבר לא היתה להן בחירה", מוסיף נועם. "זו לא היתה ברירה אם לברוח או לא, אלא רק ברירה אם להתוודות בפניו על משהו או לא. המנגנון שהוא בנה היה כל כך מתוחכם, שכולם פחדו מהקללות שלו.היתה אמונה אמיתית שיש לו כוח לקלל אדם, והקללה תתקיים. נשים היו משוכנעות שהן קיבלו ממנו כל כך הרבה, שהן רק צריכות להחזיר".

      הכרעת הדין מגוללת את מסכת האימה המינית שנאלצה לעבור אחת מבנותיו החורגות החל מגיל 14: עבירות מין, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, אילוצה לצפות במעשים מיניים של אחרים. בתוך הכת התקיימו נישואים בין קטינים. לאה'לה, בתה הבכורה של דבורה מנישואים קודמים, נישאה לבנו הבכור של ד', בנה של גרושתו ג'קי שנותרה בצרפת. שניהם היו בני 13. לאחר אותה חתונה, ברח בנה של ג'קי אל אמו בצרפת, וד' חיתן את לאה'לה עם בן אחר שלו, מאישה אחרת. גם את בנה של דבורה מנישואים קודמים הוא חיתן עם בתו שלו, אחותו של נועם, "ואז הוא הפך אכזרי אליה בצורה מיוחדת. היה אומר שהיא כבר לא שלו, היא אוהבת גבר אחר, ולכן היא תקבל עונשים מיוחדים". שני הזוגות הנשואים נשארו לגור בכת, עם אחיהם ואימותיהם.

      לדברי נועם, בשנת 2009 הגיעה אחת מבנותיו של ד', בת 16, לבדיקה אצל רופא המשפחה - ביקור לא שגרתי, שכן בדרך כלל אסר ד' על נשותיו וילדיו להגיע לרופאים. הרופא חשד שהנערה הותקפה מינית, והודיע למשטרה. ד' נעצר, ונפתח לו תיק פלילי על פוליגמיה, הזנחת ילדים ופגיעה מינית. הוא ביקש מהנשים ומהילדים להרבות בתפילות כדי להצילו.

      הנערה העידה בבית המשפט שאביה מעולם לא נגע בה. סעיף הפגיעה המינית נמחק. לא היה אפשר להעמיד את ד' לדין באשמת פוליגמיה, מכיוון שנישואיו לנשים היו הלכתיים בלבד, והן לא נרשמו במשרד הפנים כנשותיו החוקיות. הפרקליטות בחנה גם את החשד להזנחת ילדים, אך החליטה לבסוף לסגור את התיק מחוסר ראיות. ד' שוחרר לאחר ששהה במעצר. "הוא יצא משם עם הרבה חיוניות, הרבה אהבה לילדים. היה שקט לאיזה חודש?חודשיים", מספר נועם.

      סמוך לתקופה שבה נחקר במשטרה, הורה ד' לחמש נשותיו לצאת ולגייס "במסירות נפש" אישה שישית. במדרשה לחוזרות בתשובה הן איתרו את ליטל, שהיתה אז בת 26, צעירה מד' ב?28 שנים. היא היתה חילונית שגדלה בקיבוץ ועבדה כשחקנית בפרסומות. "היא היתה טיפוס אמנותי", מספר נועם, "חיפשה דברים עמוקים והיתה פתוחה לקבל דברים חדשים".

      הנשים הביאו אותה לבית כמה פעמים לבית, לשמוע דברי תורה מד', והיא נשבתה בקסמו. "איך שנכנסנו לחצר הבית הרגשתי טוב, הרגשתי בבית", סיפרה ליטל לחברותיה. "כשראיתי את ד', הרגשתי שזה הגבר הראשון שראיתי בחיי. פעם ראשונה שראיתי גבר אמיתי. הרגשתי שאני שייכת לפה. אני שלמה כשאני פה".

      ליטל חזרה בתשובה ונישאה לד', ואז החל המירוץ אחר האישה השביעית. נועם מספר: "ד' שיכנע את דבורה שהתיקון שלה בעולם הוא למצוא את האישה השביעית". דבורה הלכה לכותל, התפללה להשם שישלח אליה את האישה הנכונה, ובאותו יום פגשה בטליה, צעירה דתייה בת 18. כשטליה נכנסה לבית וקלטה רמזים על היחסים הלא רגילים, היא נרתעה והתרחקה; דבורה עשתה הכל כדי להחזירה. בשלב מסוים עברה גם טליה לגור בבית, אם כי לא נישאה לד'. "תמיד היתה באוויר השאלה אם ומתי תהיה חתונה", מספר נועם. "אבל זה לא קרה. היו לה הרבה לבטים".

      התפכחותה של טליה

      טליה, שהיתה מועמדת להיות האישה השביעית, העידה במשפטו של ד' כי "תוך זמן מה היתה אמונתה בו ובדרכו כה חזקה, עד שהתגייסה בכל מאודה לרוח המשפחה והתנהלותה, ולא ידעה להבחין בין נכון ללא נכון ובין טוב לרע, שכן משהו חזק ותחושות של אמונה ושליחות משכו אותה פנימה".

      אולם כעבור כמה חודשים, בעקבות אירועי אלימות שראתה ושחוותה בעצמה, היא החלה להתפכח באופן איטי ובהדרגה. בשלהי 2010 החליטה לעזוב את הבית. היא סיפרה כי עשתה זאת "בחשש ומתוך פחד שמא כוחות נעלמים יכבלוה למשפחה". "כמה חודשים לאחר עזיבתה נתקלה טליה במאמר בעיתון מטעם המרכז לנפגעי כתות", מספר נועם, "ואז הבינה שמדובר 'אחד לאחד בכת, כת לפי הספר'". נציגי המרכז לנפגעי כתות נפגשו איתה, שמעו ממנה פרטים ראשוניים על הנעשה בבית, והפצירו בה לפנות למשטרה.

      טליה התייצבה במשטרה, מסרה פרטים לקוניים. סמוך לחקירתה במשטרה, בחודש מאי 2011, התקבלה במשטרה קריאה טלפונית מאחד הילדים בבית, אז בן 14, לגבי אלימות פיזית ומינית. המשטרה היתה אז בעיצומה של חקירה סמויה, וקיבלה אישור מבית המשפט לבצע האזנות סתר לטלפונים הקוויים והסלולריים.

      לאחר התלונה הטלפונית למשטרה עבר ד' עם חלק מהמשפחה לדירה בטבריה, בלי לדעת שקווי הטלפון שלו נמצאים תחת האזנה. "ד' היה שבור והחליט על צום לילדים, כשכל אחד סגור לחוד", סופר בהכרעת הדין בהתייחס לימים בטבריה. "הילדים אף הושקו במשקאות משכרים כדי שידברו". הדינים והענישה הפכו להיות סיוט חולני, מזעזע במיוחד, שחזר על עצמו בתכיפות גוברת והולכת.

      באותו חודש הגיעו לבית בירושלים בלשי משטרה בתחפושת של עובדי חברת חשמל, ונכנסו פנימה בתואנה של בדיקה מקיפה בשקעים ובנקודות החשמל. בבית נמצאו באותה עת דפנה וכמה ילדים; ד' ושאר בני המשפחה, נועם ביניהם, שהו בטבריה. "טכנאי החשמל" הטמינו בבית מיקרופונים זעירים, אבל לאחר שעזבו, התעורר חשדה של דפנה: אחד מבניה מצא מיקרופון מוטמן בתוך ארון וניתק אותו. השוטרים פרצו פנימה, לא לפני שבני המשפחה הספיקו להתקשר לד' ולהזהיר אותו.

      "לא הבנו בדיוק מה קורה, אבל הרגשנו דרמה באוויר", אומר נועם. "התחלנו להשמיד ראיות בדירה בטבריה - אביזרים ששימשו לאלימות, שוקרים חשמליים, צילומי וידאו של וידויים שהיו מלווים באלימות ובעבירות מין. ניקינו את החדרים הסגורים והוצאנו מהם בקבוקים עם שתן ודליים עם צואה. אחר כך הוא לקח אותנו לקברי צדיקים, להתפלל ולצעוק אל השם".

      באותו לילה הגיעו ניידות לדירה בטבריה. "השוטרים פרצו לדירה עם פנסי ענק, כמו בסרט מתח", נזכר נועם. בידי המשטרה היה די חומר למעצר, בהתבסס על עדותה של טליה והציתותים לקווי הטלפון. בשעות הלילה המאוחרות הובאו כל בני המשפחה אל חדרי החקירות במגרש הרוסים בירושלים. "ניסו לבודד אותנו. הפרידו בין הילדים לנשים, ובין כל אישה לאישה אחרת. היתה הרגשה שהשתלטנו על כל הבניין, בכל חדר היה מישהו משלנו יוצא או נכנס".

      בעת המעצר מנתה הכת שש נשים ו?17 ילדים, 13 מהם ילדים ביולוגיים של ד', מארבע נשים שונות, וארבעה - ילדיה של דבורה מנישואיה הראשונים, שאותם גידל ד' כילדיו. בן ביולוגי נוסף שלו שוהה בצרפת עם אמו. בית המשפט האריך את מעצרו של ד' עד לתום ההליכים, ושיחרר את יתר בני המשפחה. הנשים הועברו למעונות לנשים מוכות, הילדים פוזרו בין משפחות אומנה ו"בתי ילד" של משרד הרווחה. חוקרי ילדים מיומנים חקרו אותם ממושכות. "הילדים הקטנים דיברו בחקירות", מספר נועם. "סיפרו תכנים קשים, שאנחנו ניסינו למחוק מהראש".

      כליל החורש (מערכת וואלה! NEWS , שרה גולד)
      "השוטרים פרצו לדירה עם פנסי ענק, כמו בסרט מתח" (צילום: קובי קלמנוביץ')

      אני שואלת אותו אם חש אנחת רווחה כשעצרו את אביו המתעלל. "הלוואי שזה היה חד כמו שאת מתארת. מצד אחד, הוא היה מפלצת. סדיסט. מצד שני, כשהוא ישב במעצר הרגשתי אליו רחמים אדירים, כמו ילד קטן שעשו לו עוול. אצלי הקו היה מטושטש. היה לי יותר קל אם הכל היה רק רע. אחרי שהסיפור התפוצץ הרגשתי שאני מקנא בניצולי שואה: שם הכל היה ברור, היה להם את מי לשנוא, היה רע טוטאלי ואנשים אכזריים. אבל אנחנו היינו כאילו משפחה שמחה, היינו מופיעים ברחובות ובקברי צדיקים, מנגנים, רוקדים. לא היינו תלויים במה שהעולם חושב עלינו. היינו קבוצה מלוכדת, עם סימון מטרה ברור: להפיץ את האמת.

      "כל התחושות בבית היו על ווליום גבוה: השמחה, ההרגשה שאנחנו חיילי הקומנדו של הגאולה, וגם הכאב, רגשות האשם. תערובת של התעצמות רוחנית לצד רגשות אשמה, חרטה וצער, עד שתמיד, בכל רגע, ידענו שמצב טוב יכול בתוך שנייה להפוך לבכי רע. מגיל אפס הוא שיכנע אותנו שאנחנו אחראים לכל הצרות בעולם, והיינו מוכנים לעשות כל מה שהוא אמר לנו כדי לתקן. זה גרם לנו לחרדות קשות, שקשה להיפטר מהן עד היום".

      "כשהוא נעצר הרגשנו כמו חיילים, שחייבים לעשות הכל כדי להציל את אבא מהמעצר. אנחנו, חבורת הילדים הגדולים של המשפחה, בני 18 עד 20, הרגשנו שכל עול המשפחה עלינו. האחים הקטנים שלנו היו בני 7,6,5 ופוזרו לכל עבר. היה צריך לטפל בדירות השכורות, לפנות את הציוד, לנהל את החשבונות, למצוא עורך דין. התרוצצנו. לא עצרנו לרגע לשאול את עצמנו מה קורה פה.

      "ההשקפה שחונכנו עליה היתה שהמערכת, המשטרה, הם נגד רבנו נחמן, נגד האמת, נגד המצוות. וזה אבא שלי שעצור שם, ואני חייב לעשות בשבילו הכל. הוא צילצל אלי כל יום, אמר שאנחנו לא עושים מספיק כדי לשחרר אותו. היו בי המון אהבה ורחמים כלפיו. הוא נשמע כמו ילד אומלל, אמר לנו כמה הוא אוהב אותנו, דיבר ברכות. כל יום שאל אם אנחנו באמת עושים הכל בשביל לשחרר אותו, ואמר שזאת אחריות שלנו, שמי שיכול לעשות ולא עושה הוא יותר גרוע מהיטלר, ושמצוות פדיון שבויים היא המצווה הכי גדולה בתורה. הוא עשה הכל כדי שנחזיר את רינה, האישה ששיתפה פעולה עם המשטרה, לצד שלו. חששתי שאם לא אצליח לשמור על השתיקה, אני אחמיר את המצב שלו".

      בינואר 2012, חצי שנה לאחר מעצרו של ד', נעצרו שלוש מהנשים - דפנה, נורית ונעמה, ושלושת ילדיהם הבוגרים של ד' ודפנה - נועם ושניים מאחיו - בחשד לשיבוש הליכי חקירה, התעללות בחסרי ישע, פגיעות מיניות ועוד. "גם אחרי שנעצרתי, לא היה לי אומץ לצאת נגדו, ולא הייתי בטוח מי הטוב ומי הרע. גם ככה הרבה דברים שנחשבים לעבירות חמורות בתורה, לחוק אין בעיה איתם - אז אולי זה גם להפך: אולי יש דברים שלחוק יש בעיה איתם, אבל הם מותרים לפי התורה. ישבו עלי שעות וימים, כמה חוקרים. מצאתי את עצמי במצב מסובך. מצד אחד התעוררו בי רגשות של צדק, קול שצועק שמשהו לא בסדר. מצד שני, קול שאמר לי שאני בוגד. שמעמידים אותי בניסיון, ואני נכשל בו, ואני עובר להיות אחד מחיילי השטן.

      "הייתי בדילמה עד כמה לשתף את החוקרים. לתת להם גירסה מסברת את האוזן, או לשמור על זכות השתיקה ולהילחם כשאני עצור. לפני החקירות הייתי מתפלל ומתחנן על נפשי, צועק להשם שיעזור לי, שאני לא אוציא מהפה משהו שלא תהיה לי חזרה ממנו, משהו שיפליל אותו. נאבקתי עם עצמי בניסיון לא להראות שאני משתגע. אבל הקול בראש שלי המשיך. המשכתי לשמוע את הצעקות מהבית. הן היו כל כך שורפות, שהכל נראה בלתי נסבל. הרגשתי שאני חייב לבחור צד. היה לי מאוד קשה עם עצמי: אם אני מבין שקרו דברים חמורים, למה אני לא מסוגל לדבר נגדו? איך אני מסוגל לשתוק?"

      מתי חל אצלך המפנה? מתי החלטת להעיד נגדו?

      "כשישבתי במעצר עם שני האחים שלי. לא הבנתי איך אבא שלי לא יוצא למעננו. תמיד גדלנו על 'אחד בשביל כולם', ופתאום הוא לא שם בשבילנו. אבא אחר היה עושה משהו, לוקח את האשמה עליו, מודה שהוא פקד עלינו לעשות דברים, אבל לא, הוא לא היה שם בשבילי. לא עניין אותו מה קורה איתנו, הוא דאג רק להציל את עצמו.

      "אני והאחים שלי ישבנו בחדר המעצר. דיברנו בינינו בקול שקט, שלא ישמעו. פתאום עלו דברים מהשנה האחרונה ויצאו החוצה. יחד עם המאבק שלנו להציל את אבא, היו לכולנו אותם סיוטים בלילות. כולנו שמענו בראש את הצעקות של הילדים. אחד האחים שלי, שיש לו כישרון משחק, תיאר את הדברים בבית בצורה חיה, ועברה לי צמרמורת בכל הגוף, כאילו אני שומע סיפור על מישהו אחר, לא משהו שאני עברתי".

      איך ילד שגדל במציאות הזאת כל חייו ולא ראה משהו אחר, מבין שמדובר במעשים חמורים?

      "אני מניח שיש איזו תחושת צדק פנימית, איזה חוט שדרה מוסרי שאתה נולד איתו, ולא יעזור כלום. מנגנון שמסמן לך מה לא בסדר מגיל אפס. לא יכולתי לפרש את המעשים כלא מוסריים, אלא שלי יש התנגדות שמעידה על פגם בי, ואני צריך לבדוק מה אני עושה לא בסדר. ד' הרגיל אותנו לחשוב שאם יש לך מחשבה רעה נגדו, אז השטן מדבר מקרבך, וזו מחשבה שחייבים למחוק".

      "אין לי לאן ללכת"

      אחרי המעצר אמרו לו החוקרים שהוא חופשי ללכת. נועם הרים אליהם זוג עיניים משתאות ואמר: "אין לי לאן ללכת".
      "מבחינת המדינה, אם עברת את גיל 18, לא מעניין אותם למצוא לך מקום לגור בו או לתת לך טיפולים. כשיצאתי מהמעצר, אף אחד לא חיכה לי בחוץ. בבית בגבעת שאול גרות שתי נשים שדבקות בחפותו של ד', אז ידעתי שאני לא יכול לחזור לשם. כל שאר האחים שלי היו בפנימיות ובכל מיני מסגרות.

      "בנס מצאתי משפחה שהסכימה לקחת אותי מהמעצר, דרך מישהו שהכיר את המשפחה שלי והכיר אותם. זו היתה משפחה דתית, שאימצה אותי ופתחה בפניי את הבית והלב - בהתחלה כחלופת מעצר עבור בית המשפט, ואחר כך הרבה מעבר לזה. הם ליוו אותי בשנה הקשה ביותר בחיי, כשלא היה להם שום מושג מי אני ומה עברתי. הם הוכיחו לי שאפשר להיות דתיים אדוקים באמונה ועדיין הורים טובים. פתאום ראיתי שאהבה זה משהו שהורים נורמליים נותנים לילדים שלהם.

      "גרתי אצלם תשעה חודשים, שבהם הייתי צריך להיות במעצר בית. היו להם שמונה ילדים - ולא הבנתי איך הם מחנכים אותם בלי כל הדינים. הייתי בטוח שהם עושים הצגות בשבילי. שאלתי אותם: 'אתם לא מענישים את הילדים ונותנים להם רק לחם ומים? אתם לא גוזרים עליהם צום?' הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר.

      "כשנוכחתי לדעת שזה לא משחק, זה צרב לי. גיליתי שאפשר לגדול אחרת. עברתי גלים של כעס, של כאב. למה עברתי את הגיהינום הזה? יכולתי לקבל אהבה. יחס. יכלו להיחסך ממני העינויים וייסורי הנפש. אפשר לגדל ילדים באהבה ובחום. הייתי שוכב על האדמה ולא מסוגל לזוז מהמשקל של הזיכרונות.

      "כשהמשפחה המאמצת שלי שמעה ממני רמז, אפילו צל של סיפור, התגובה שלהם לימדה אותי כמה זה חמור. כמה האופן שבו גדלתי מעוות. על דברים שנראו לי נורמליים הם הגיבו בתדהמה, בזעזוע. בלי התמיכה שלהם לא יודע מה הייתי עושה. הפכתי להיות אצלם בן משפחה לכל דבר, כשגם המשפחה המורחבת מכירה אותי ומארחת אותי.

      "אני שואל איפה היתה המדינה כל השנים. אם מישהו מהרווחה, ממשרד החינוך, מהעירייה היה שם לב, היה נחסך מאיתנו כל כך הרבה רע. והיום, זה לא מספיק לעצור את התופת בעזרת מערכת החוק. אין שום מודעות למה עובר מישהו שיצא ממשפחה כזאת, ואין למערכת כלים להתמודד עם זה".

      בפרקליטות הבינו כי ששת העצורים לא פגעו באחרים מיוזמתם אלא נשלטו על ידי ד' באופן מוחלט, והיו גם הם קורבנות של שלטון האימה והטרור שלו. שלוש הנשים העצורות הואשמו רק בשיבוש הליכי חקירה, וזוכו בהליך מהיר, לאחר שישבו במעצר כמעט שנה. שניים מהבנים הבוגרים הורשעו בעיסקת טיעון מקילה (אחד מהם ריצה חודשיים מאסר והאחר שמונה חודשים, ללא הרשעה). במקרה של נועם הוחלט לסגור את התיק, אף שכתב האישום כבר הוגש.

      הפרקליטות דרשה להטיל על ד' עונש של 65 שנות מאסר. בית המשפט גזר עליו 26 שנות מאסר ותשלום פיצויים של 100 אלף שקלים למתלוננים. ע', שכונה בתקשורת "עוזרו", נידון לשש שנות מאסר; בית המשפט קבע כי למרות שהיה לו חלק בתהליכי הענישה, הוא לא החליט דבר, ו"למעשה העמיד את עצמו לרשות ד' כמסד לגחמותיו ולהחלטותיו הקיצוניות".

      מבין שבע נשותיו של ד', שתיים שיתפו פעולה עם המשטרה באופן מלא: רינה וטליה, שלה לא הספיק ד' להינשא על פי ההלכה.
      "בסופו של דבר, רינה היא זו ששיתפה פעולה עם המשטרה באופן המלא ביותר", אומר נועם. "שאר הנשים אומרות עכשיו שהיא 'שברה את היכל השם'". הוא מספר שד' ממשיך לשלוח לנשים מכתבים מהכלא, שבהם הוא מצייר את חלקה של כל אחת מהן בבית המקדש.

      בקיץ האחרון התייצב נועם במשטרה ומסר את גרסתו המלאה. עדותו לא נכללה בכתב האישום נגד אביו, מאחר שהפרקליטות כבר היתה אז בשלב הסיכומים. "אולי זה יסייע לפרקליטות אם היא תחליט לערער על קולת העונש לבית המשפט העליון", הוא אומר. "מה שיש בידי המשטרה זה רק הקצה של הקצה. לכל אחד יש את הסיפורים שלו, ויחד זה המון".

      "לפני המעצר ראיתי את המשפחה שלי כאנשים זכים. היינו מתפללים הרבה. אם היו דינים ועונשים, הבנתי שזה בגלל שאותה אישה או אותו ילד עשו משהו רע, והעונש הוא מחויב המציאות. כשהחלטתי לדבר עם המשטרה הרגשתי כאילו שאני באינקוויזיציה, ואני מוסר לנוצרים יהודי שמניח תפילין.

      "אמא שלי אמרה לי: 'מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים', כי אני מתאכזר לאבא שלי. אבל הרגשתי קול שצועק מבפנים. החלטתי לעמוד מולו, ומול האחים שלי, ומול רגשות האשם על זה שאני מוסר את אבא שלי, שהוא 'צדיק' ואדם גדול". לאחר חקירות ממושכות החליטו גם שניים מילדיה של דבורה, בגירים שלא היו ילדיו הביולוגיים של ד' אך חיו אצלו מגיל צעיר, להעיד נגדו. חמש הנשים הנוספות שתקו בחקירתן. בבית המשפט ובכלי התקשורת הן טענו - ועדיין טוענות - כי מדובר בעלילת שווא חסרת בסיס.

      בעמוד פייסבוק שפתחו הנשים במחאה על "העוול שנעשה למשפחה", כתבו בין השאר: "אנחנו משפחה, לא כת. לא עשינו שום דבר נגד החוק... המשטרה תופרת תיקים לנו ולילדינו, ומנסה בכל הכוח להשמיד, להרוג ולאבד משפחה שלמה, וכל האמצעים נחשבים בשבילם כשרים... אפילו מכות רצח לנשים בחדרי חקירות, כי אינן מוכנות לשתף פעולה עם עלילות שווא אכזריות... אין שום ראיות נגדו, שיהיה לכם ברור! בית המשפט קובע הרשעות חמורות שלא נראו בעולם כולו, על 18 סעיפים חמורים, לאדם שלא עשה רע לאיש - להפך, רק דאג להרבות שלום וחסד! לא נשכח ולא נסלח!!! נעשה כאן עוול נורא - עלילת דם!"

      "אני לא ראיתי שום דבר אחר בחיים שלי, אבל הנשים האלה באו ממציאות נורמלית", אומר נועם. "העובדה שהן לא ברחו ולא עירערו, ושעד היום הן נאמנות לו, מראה את השליטה הטוטאלית שלו בנפש שלהן. ככה בדיוק עובדת כת".

      בשבועות האחרונים נסוגה אחת הנשים, דבורה, מהחבורה המלוכדת, והחלה ולמסור את עדותה במשטרה. נועם מעו?דד: "עכשיו, כשאישה נוספת עזבה את חבורת הנשים שמגינות על אבא שלי ועברה לצד שלנו, אני שומע ממנה סיפורים מחרידים, שלא ידעתי עליהם. תארי לך שכולם היו מדברים. האיש הזה לא היה יוצא מהכלא בחיים".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "מה שיש בידי המשטרה זה רק הקצה של הקצה" (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הזיכרונות של נועם באים בעיקר בלילות. לילה אחר לילה. זיכרונות מימים, מחודשים ומשנים של התעללות פיזית ונפשית. ואיתם גם רגשות האשם - על שלא עשה דבר כדי להציל את אחיו. "הייתי המלמד של הילדים הקטנים, וכשהייתי שומע בחרדה את הצעקות האיומות, הייתי מתחיל להסיח את דעתם, שלא ישמעו. סיפרתי סיפורים, שרתי, ניסיתי להפחית את הפחד. זה לא היה פחד רגיל, אלא פחד עוצמתי שאין דרך לשלוט בו. פחד כל כך גדול, שגם היום, כשהוא כבר שנה במעצר, אני מייד קופץ כשמישהו נכנס לחדר.

      "אני לא יכול לחיות עם רגשות האשם, אז יש מקומות בזיכרון שאני לא נכנס אליהם. גם אני הייתי קורבן שסביבו היו כולם. אני נזכר במצבים שכולם היו מרביצים לי או משפילים אותי יחד, כולל הנשים. והייתי רק ילד. בכל פעם הוא היה בוחר לו שותפים. הרבה פעמים כל הבית נדרש להעניש אדם אחד. גם אותי הוא הכריח לפעמים להשתתף במעשי אלימות והתעללות כלפי אחרים".

      כשהשתחרר ממעצר הבית, הגיע נועם ל"דירת מדרגה" של עמותת "החוט המשולש", עמותה של אנשים פרטיים שמגייסים תרומות ושהקימו דירה לנוער בסיכון. הוא מבקש להדגיש את רחשי התודה שלו למשפחה האומנת שאימצה אותו, ולעמותת החוט המשולש. "הם עטפו אותי, שמרו עלי שלא אתפרק לגמרי. העובדת הסוציאלית של העמותה, ורד ראוכבך, הפכה למעין אמא בשבילי. מסידורים של יום?יום והיכרות עם העולם הרגיל, שלא הכרתי, ועד חום ואהבה והבנה של המצוקה שלי. אני שולח לה הודעות באמצע הלילה כשאני נתקף בחרדות. לא הייתי עומד על הרגליים בלעדיה.

      "להבין פתאום, בגיל 20, שמה שנעשה לי הוא אי צדק, זה לערער את האמון בקיום, בעולם. אני עובר אובדן משמעות מטורף. עם כל הסבל והקושי בבית, היתה הרגשה של שייכות למשהו גדול. חיינו למען הגאולה, למען משהו. בגיל 14 הייתי מתופף בהילולות של צדיקים מול אלפי אנשים, ופתאום אני יוצא לעולם כשאני לא יודע בשביל מי אני חי ובשביל מה. אני לא מרגיש כלום.

      "לפעמים אני מעדיף לאבד את הבחירה ולחזור להיות נשלט. דברים קטנים, כמו לבחור מכנסיים בחנות, מכניסים אותי ללחץ. תמיד בחרו בשבילי, עכשיו האחריות היא עלי. אני יכול לרדת לשאול תחתיות, ואני לא יודע לאן אגיע. אני נלחם בכוח ששואב אותי לאחור, במחשבות אובדניות. אין מי שיכול להבין את החיים שחייתי. לכן אני מבין את הנשים שדבקות בד' ולא מצליחות לעבור את הגשר: אם הן יעכלו במה הן תמכו, למה הן היו שותפות - זה יכול לגרום להן לרצות למות.

      "אני נאבק קשה מאוד כדי לנהל עכשיו חיים נורמליים. היאבקות קיומית של סדר יום, של לשמור על עצמי בחיים. אני צריך להתרגל לתת אמון בבני אדם, לדעת שעם אנשים נורמליים לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לבקש משהו".

      עכשיו הוא מתכונן להתחיל בלימודי מכינה קדם?אקדמית - בעצם, הוא יוצא ללימודים בפעם הראשונה בחייו. "אני רוצה להשמיע את הצעקה שלי. שלא תיקבר מתחת לאדמה. אני לא מצליח לפתוח דף חדש. זה תופס כל כך הרבה מקום בחיים שלי. ניסיתי להתאבד כבר כמה פעמים. אני קורא ספרים על מחנות הריכוז וחושב: הייתי מעדיף ככה, שאוכל להתנתק מאבא שלי בלי ייסורי נפש. ואז עולה לי בראש זיכרון טוב מהבית, ואני לא יכול לזוז מרוב רגשות אשמה, שאני אחראי על פירוק המשפחה.

      "האחים הקטנים שלי מיוסרים. הם מפחדים לצאת נגדו, מאמינים שהוא יקלל אותם מהכלא והקללות יעבדו. רק אנחנו, האחים הגדולים, מבינים טוב מאוד את החרדה. בשנתיים האחרונות אנחנו יושבים יחד ומשחזרים דברים. מעכלים שחיינו בטירוף גמור. אפילו אנחנו עצמנו בהלם ממה שאנחנו מספרים אחד לשני. פחדנו ממנו מאוד, מכל הבחינות. פחדנו מהמכות, מההשפלות, מהקללות, קללות אכזריות שנגעו גם לילדים שיהיו לנו. פחדנו מהשבועות ומהנדרים. מספיק שהיינו מקבלים צלצול שלו בטלפון, והלב היה קופץ. זה המשיך גם כשהוא כבר היה בכלא. פחד בלתי נשלט, שלא צריך שום טריגר. פחד שבא לידי ביטוי בחלומות, בסיוטים".

      "יש לי חלום שחוזר כבר שנתיים, בכל לילה. אני בתוך הבית, בתוך הסיוט, יש דינים על מישהו, לחץ, פחד. אני לא מבין למה המשטרה לא מגיעה. אני מתחיל לרוץ, בורח, רץ אל חור שחור, מחפש שוטר או מישהו שיבוא להציל אותנו, צועק 'הצילו'. בכל לילה אני מתעורר לפני שהשוטר מגיע"

      ד': "הנשים שלי היו עצמאיות"

      בתגובה לאישומים שהועלו בבית המשפט הכחיש ד' את המשמעות האלימה למונח "דינים" והסביר כי מדובר בסיטואציות שבהן נערכו בירורים "באווירת מתח" שבסופם מסקנות והבנות הדדיות. לגבי הצגתו כ"אדם הראשון" והצגת ע' כ"נחש", טען ד' שמדובר בהצגת תיאטרון, המבוססת על מושג תורני של רבי נחמן מברסלב ("מצח הנחש").

      הוא הכחיש ענישה באמצעות צום של לחם ומים, ואמר כי משמעות המונח "לחם ומים" במשפחה היתה אכילת אוכל בריא ומזין כדרך לחינוך לבריאות, והכוונה היא להימנעות מממתקים. עוד טען כי הנשים היו עצמאיות, וכי לא נותקו ממשפחותיהן המקוריות. ד' הסביר כי המשפחה עסקה בהפצת "הפתק" ובאיסוף תרומות למימון חלוקת ספרים ותקליטורים, והחיים התנהלו בשותפות מלאה והדדית, ללא כפייה וללא פחדים.

      בהתייחס לדפוס הווידויים שהיה נהוג בבית אמר ד': "יש אווירה כזאת, שכל אחת רוצה להגיד את הדברים וכל אחת רוצה להיות אמיתית ולא לחיות חיי שקר". כשנשאל על מקרים של התעללות מינית בנשותיו אמר שמדובר בעניין אינטימי, שהדברים נעשו בהסכמה ואף לפי בקשת הנשים. במקרה אחד אמר כי מדובר ב"משחקים שנועדו לשחרור ממחשבות".

      בתגובה לעדויות על עונשים, שהות במחסן וצום, אמר ד': "ידעתי שהן (הנשים) אוהבות את הצום, והן ביקשו ממני, וזה ממקום של כבוד של צדיקים, של עבודת השם, שמקשרת אותן לרבי נחמן". הוא הכחיש עונשים של כליאה, ואישר כי הילדים שהו לכל היותר בחדר מסוים לזמן קצר, כחלק מחינוך. ד' הסביר לחוקריו כי לפני שנים שם את אחד הילדים בבוידעם גדול, שלא היתה אפשרות לסגור אותו, וגם זה רק לשעתיים?שלוש: "הוא היה שובב. אני מודה שעשיתי את זה, אולי שלוש שעות הוא היה שם". הוא הכחיש לחלוטין שימוש בשו?קרים חשמליים, ועל אלה שנמצאו בביתו טען כי הם נועדו אך ורק להבטחת שלומן של הנשים בדרך. על האישום בהצלפות אמר שהוא "הזוי".