אבאל'ה

שני חלומות היו לאמיר פרישר?גוטמן, פעם פיי גוטמן, בילדותו: להיות עיתונאי ולהקים משפחה. החלום הראשון נגנז בשלב מוקדם יחסית של נעוריו כשהתגלגל לאודישנים של להקת הבנים הראשונה של ישראל והפך לסולן "היי פייב". החלום השני התעכב הרבה מעבר למתוכנן, כשגילה בגיל הנעורים את המשיכה שלו לגברים. אז, לפני עשרים שנים, הרבה לפני שהורות משותפת ופונדקאות הפכו למילה שגורה ומוכרת ובעיקר לנורמה של זוגות גייז בישראל, גוטמן הרגיש שהוא מתרחק מהחלום שלו. עכשיו הוא כבר יכול לסמן עליו וי. לפני כשמונה חודשים הפך לאביו הגאה של רוי, עם ינאי, בן זוגו בעשור האחרון. לא לפני שעבר טלטלות רגשיות ונפשיות בדרך, והריון שאבד טרם זמנו.

"תהליך פונדקאות הוא עניין מאוד מורכב נפשית וכלכלית. כל ניסיון החזרה של ביצית מופרית הוא עניין רגשי גדול עבור הזוג, אבל גם עניין כלכלי. אי הצלחה מלווה במפח נפש, אבל גם בעוד הוצאות של אלפי דולרים לניסיון נוסף. וכל זה מתנהל בשלט רחוק, בטלפונים, באי?מיילים, עם המון אי ודאות. היו לנו כמה סבבי ניסיונות, עד שיום אחד הודיעו לנו שההריון נקלט, והתחילו לדבר איתנו על המהלכים המעשיים הבאים. "זה היה ביום שאמא שלי חגגה יום הולדת שישים, ואחרי שהסתיימה המסיבה נשארתי לשיחת אמא ובן. אמרתי לה: 'אני לא רוצה שתפתחי ציפיות, אבל נראה לי שבקרוב את הולכת להיות סבתא'. היא היתה מאושרת.

"כמה ימים אחר כך נסעתי להופעה בגרמניה, במסגרת אירוע לקידום התיירות הגאה בתל אביב. זאת היתה הופעה שמחה במיוחד, עם אלפי אנשים בקהל וחברים טובים מסביבי. אחרי ההופעה התכוננו לצאת לשתות ולרקוד, כשלפתע קיבלנו שיחת טלפון שהודיעה לנו שההריון נפל. זה היה מפח נפש רציני. לא ידעתי באותו רגע עבור מי אני יותר עצוב, עבורי או עבור אמא שלי, שכל כך שמחה כשבישרתי לה. אחרי כמה שבועות חזרנו שוב לנסות. לשמחתנו, בניסיון שאחרי, ההריון נקלט".

ופתאום אתה אבא.

"תמיד רציתי להיות אבא. הייתי מוכן למהלך הזה כבר באזור גיל 29, אחרי ש'היי פייב' התפרקו. אני מניח שאם לא הייתי מכיר את ינאי, שצעיר ממני בחמש שנים, ולא הייתי צריך לחכות שגם הוא יבשיל עם הרעיון, זה היה קורה מוקדם יותר, כי הייתי מוקף כל הזמן בנשים בשלות ונהדרות שהציעו לי לעשות איתן ילד. אבל חיכיתי שינאי יסיים את לימודיו כמעצב וירגיש שהוא בשל לעשות את זה איתי. בינתיים קנינו בית והתארגנו כלכלית".

השניים נישאו לפני כשלוש שנים, ובמשך שנתיים ניסו להגשים את החלום המשותף לילד משלהם, באמצעות אם פונדקאית מהודו. העלות: 400 אלף שקל. את התהליך הם ביצעו עם ארגון "תמוז", שמסייע לגברים גאים בפונדקאות. אחרי שמצאו את תורמת הביציות בדרום אפריקה, הטיסו אותה להודו, שם נשאבו ממנה הביציות; חלקן הופרו בזרעו של אמיר, וחלקן בזרעו של ינאי. הביציות המופרות הוחדרו לרחמה של פונדקאית הודית. אחת מהן נקלטה. גוטמן מסרב לחשוף של מי, למרות העובדה שבני הזוג יודעים את זהות האב הביולוגי. "זאת שאלה מטופשת ולא רלוונטית בעיניי. אנחנו שנינו האבות של רוי ואוהבים אותו, בלי קשר למטען הגנטי".

לא חשבתם על אופציה של חבירה לאישה ויצירת תא משפחתי, שבו יש גם אמא?

"לא. רצינו להיות עם הילד שלנו כל יום וכל שעה, לא לחלוק אותו עם עוד בית ולהעביר אותו בין בתים, בין מיטות ובין חינוך הורי שונה. אני לא נגד פורמט של גבר ואישה שחוברים לצורך הבאת ילד, ויש לי לא מעט חברים שעשו את זה וזה סידר להם את החיים - כי ככה יש להם ילד, ויש להם גם כמה ימי חופש בשבוע. אבל זה ממש לא מה שאנחנו רצינו".

נושא הפונדקאות עלה לאחרונה על סדר היום לאחר שהודו הודיעה לאחרונה שהיא סוגרת את שעריה למבקשים להיעזר בנשים המקומיות, ואנשי ציבור רבים יצאו נגד הליכי פונדקאות בחו"ל ומה שלטענתם נתפס כניצול של נשים עניות. העיתונאית עירית לינור כתבה בפייסבוק שלה סטטוס שעורר הדים ודיונים: "תרשו לי להישמע אנכרוניסטית - יש ילד בסיפור. אין סיבה למנוע ממנו אם. זה יהיה הרבה יותר מוסרי, וגם הרבה יותר זול". את גוטמן זה לא מרתיע.

"זכותה להגיד מה שהיא חושבת, אני לא מתכוון להיכנס איתה לעימות. אני מכיר הרבה ילדים שיש להם דמות אם ודמות אב, ועדיין התא המשפחתי שלהם לא יציב. אם יש אהבה סביב ילד, זה לא משנה אם יש לו שתי אמהות, שני אבות או כל פורמט אחר. אנחנו חיים בעולם אחר שמתפתח בקצב מסחרר וקשוב למציאות".

ומה יהיה ביום שרוי יגדל וישאל "איפה אמא"?

"הוא יקבל את כל התשובות הנכונות. אולי יהיו בעתיד רגעים קשים, אבל רוי יקבל תמיכה ואהבה וכל מה שצריך כדי לאפשר לו להכיל את המצב. בזמן השהייה שלנו בהודו ולאורך כל התהליך פתחתי קובץ במחשב ותיעדתי בו את כל התהליך ובעיקר המחשבות, הפחדים וההגיגים שלי. חלק מהדברים גם תועדו במצלמת וידאו. כל החומרים האלה יחכו לו ביום שיגדל וירצה לקבל תשובות מאיפה הוא הגיע, איך עשו אותו, ועוד דברים שירצה לדעת.

"הסכמתי לראיון הזה, כי חשוב לי להעלות את הנושא על סדר היום. כבר כמה שנים טובות שלא התראיינתי, זה כבר לא נחוץ לי. יצרתי לי את המסגרת האינטימית שלי ואין לי צורך מיוחד לחלוק אותה עם העולם. אבל יש לי צורך לדברר את חשיבות הפונדקאות עבור גייז או עבור זוגות שמתקשים ללדת. בעיקר נוכח הקשיים שהולכים ונערמים בפני גייז ואנשים שמעוניינים בהליך הזה. אנשים בכלל מודעים לכל הקשיים שהמדינה מערימה עלינו?"

בימים האחרונים דיברו על כך שבקרוב יאפשרו הליך פונדקאות מסודר לגייז בישראל. אתה שמח?

"נו, באמת. במה בדיוק יעזרו? הרי מה שכרגע אומרים הוא שאישה תוכל לעשות פונדקאות לגייז, אבל ללא תשלום. מה עושים בזה? מסדירים את ההליך מצד אחד, ומצד שני מעודדים העברת כסף מתחת לשולחן? הרי לא סביר שאישה תעשה את זה למען מישהו אם היא לא תפיק מזה איזושהי תועלת כספית. זה רחוק מאוד מלהיות פתור, וכרגע גם האופציה של הודו יורדת מהפרק עבור הישראלים. נשארת רק האופציה היקרה של ארה"ב, שיכולה להגיע לסכומים אסטרונומיים.

"אנחנו מרשים לעצמנו לצחוק על ההודים שיש להם לוח זמנים משלהם, אבל במבחן המציאות הם היו יעילים וזריזים. נתקענו בהודו חודש, כמו מאות זוגות אחרים, בגלל שמדינת ישראל מערימה אינסוף קשיים ודורשת עוד נייר ועוד פתק ועוד אישור שמוכיח שהילד הוא אכן הילד הביולוגי שלנו. מבקשים בדיקות דנ"א, למרות שמבחנה א' עם זרע נכנסה לאיבר נשי ב', והכל ברור וידוע וחתום מראש.

"להפקיר זוג אבות עם תינוק בן יומו במדינה עם היגיינה בעייתית - זאת שערורייה. מסתנן שחודר מהגבול בסיני מגיע הרבה יותר מהר לתל אביב מאשר אזרח ישראלי עם תינוק שנמצא בהודו. תנו לילד דרכון, תנו לעלות על טיסה ולהגיע הביתה, ואז תדרשו את כל הניירות, הבדיקות והטפסים. למה אי אפשר לחזור לארץ אחרי חמישה ימים? למה צריך לעבור חמישה שבועות של תיזוזים בין משרד החוץ, משרד המשפטים, משרד הפנים? אתה רוצה להגיד לי שקשה לאנשים פה לקרוא מסמך באנגלית עילגת של איזה שופט הודי, שמאשר שהכל חוקי וביולוגי?

"אז לנו היתה אפשרות כלכלית לקחת הפוגה מהחיים שלנו ולהישאר בהודו חודש, אבל יש אנשים שעבורם זה דרמטי וגורלי. יש זוגות שנתקעים שם מעבר לחודש, ואז הבוס שלהם מחליט לפטר אותם, כי אין שום דבר שמגן על גיי שמביא ילד. ופה נוצר אי צדק חברתי. אתה יודע מתי ימהרו להחזיר לארץ זוג גייז עם ילד? רק כשיהיה איזה פיגוע בחו"ל".

אז מה יוביל לשינוי?

"כתבות מהסוג הזה. עברתי את התהליך, וראיתי בעיניים כמה אנשים רוצים להגשים את החלום להביא ילד ולא מצליחים, בגלל כל הקשיים שמערימים עליהם. הרי אין בעולם תחליף לרעש גרגורי הבוקר של רוי בשעה 06:15 ולחיוך הבוקר טוב שלו. מה בן אדם צריך יותר מזה? אני נהנה להחליף לו חיתול, לקחת אותו לטיול עם הכלב שלנו, להריח אותו, לדבר איתו, לראות איתו טלוויזיה, לשיר שלו. אני נהנה להביט בינאי משחק איתו. עם כל הקושי של גידול ילד במקביל לקריירה, ועוד בגיל מאוחר יחסית - זה פשוט מרגש אותי. זה הפך אותנו באופן רשמי וסופי למשפחה.

"אז יש לי כרגע ילד, אבל אני רוצה שיהיו לו אחים ואחיות, ואני צריך עזרה של הפוליטיקאים בזה. ואין דבר שמעצבן אותי יותר מאשר חבר או חברת כנסת שמגיעים לנאום במצעד הגאווה ואומרים: 'אנחנו חברים שלכם', אבל לא עושים שום דבר חוץ מלסמן וי ביומן על הגעה למצעד הגאווה. חסרה לנו מישהי כמו יעל דיין, או מישהי כמו שולמית אלוני, שעשו דברים ולא עניין אותן רק לחמם את הכיסא בכנסת.

"פגשתי את ציפי לבני ואת יעל גרמן, וראיתי בעיניים שלהן את הרצון לעזור ולסייע. אבל אז הקימו את ועדת מור יוסף, שקובעת שפונדקאות לגייז תהיה ללא תשלום. מה זה? למה שהפונדקאית לא תקבל כסף? זה לא לגיטימי? למה שמישהי תעשה את זה בהתנדבות? מי קיבל את ההחלטה המפגרת הזו? איך יכול להיות שקמה ועדה לדון בעניין הזה, אבל לא הזמינו אליה דמויות כמו דורון ממט שהקים את עמותת 'תמוז', שמסייעת לגייז להביא ילדים בפונדקאות? איך זה שלא הקשיבו לקשיים ממקור ראשון?

"לנו ההליך עלה מאה אלף דולר, אבל אני מכיר זוגות שהוציאו גם יותר ממיליון שקלים שלא היו להם, כדי להגשים את החלום שלהם. וחשוב להבין שהנושא דורש טיפול ותיקון לא רק כלפי גייז, אלא כלפי כל הזוגות שרוצים להביא ילדים בפונדקאות ונתקלים בחומות הביורוקרטיה. האם אישה שניסתה במשך עשור להביא ילדים ולא הצליחה ועברה טיפולים, זריקות, כאבים פיזיים, כאבי לב, אכזבה וקשיים בזוגיות, צריכה לעבור עוד גיהינום ביורוקרטי ולעבור תהליך של אימוץ הילד שלה עצמה? כמה אטומים אפשר להיות?

"התקשרו אלי לא מזמן מאיזו מפלגה שמרימה קמפיין לברית הזוגיות, וסירבתי לשתף פעולה. ברית הזוגיות או הסדרת עניין הפונדקאות לא אמורים להיות עניין מפלגתי אלא עניין חברתי. מתעסקים כל היום באיראן ובשיחות שלום עם הפלשתינים, כשבינתיים, עם שלום או בלי שלום, אנחנו חיים כאן, ואנחנו רוצים לחיות חיים טובים ופשוטים. בואו ותהיו המדינה המזרח תיכונית?אסיאתית הראשונה שמצטרפת למדינות הנאורות, שפונדקאות מוכרת בהן כחוק. כמו שאני ממלא את כל החובות הנדרשות ממני כאזרח במדינה הזו, אני מצפה שזה יהיה הדדי. שהמדינה תדאג גם לי".

להיות אבא, כשאתה במאי עסוק ובן הזוג שלך מעצב פנים מבוקש, זה עסק לא פשוט. גוטמן (37) לקח חופשת לידה של שלושה חודשים כדי להיות עם רוי, "וינאי עזר בכל רגע פנוי שהיה לו. לאחרונה הכנסנו אותו לפעוטון וזה עוזר, למרות שבראשון, שני ושלישי הוא אוסף וירוסים, ברביעי קוראים לנו לקחת אותו הביתה באמצע היום כי הוא לא מרגיש טוב, ובחמישי אנחנו כבר תקועים בבית. למזלי יש לנו עזרה מה'סבתומט'. האמהות שלנו מקלות עלינו מאוד. להגיד לך שזה קל? זה לא. יש לי הרבה עומס עכשיו. חוץ מ'אלאדין ויסמין' אני מביים את 'פאות קדושות', שזה מופע דראג למבוגרים, וגם מופע חנוכה חדש של ציפי שביט וחני נחמיאס. בכל ערב אני מקפיד לקחת הפסקה של שעה, להגיע הביתה, להשכיב את רוי ולחזור לחזרות. הורות היא לא דבר פשוט. אבל אנחנו מסתדרים".

ולחשוב שלפני 5 שנים עוד היית עמוק בארון.

"באמת חבל שלא היה לי אומץ לדבר מוקדם יותר. הדבר המגוחך בכל סיפור חיי הוא שידעתי כבר בגיל 17 שאני גיי ושיתפתי את כל הסביבה הקרובה, כולל את סבא שלי. אבל אז התגלגלתי ל'היי פייב', ואיכשהו נחתתי לתוך מציאות חדשה, שבה נרא?ה לי נכון לא לדבר על זה. אלו היו ארבע שנים שכמעט לא היו לי קשרים רומנטיים בגלל זה".

ואיך התמודדת עם הרמזים בתקשורת?

"כשהייתי בן 22 וכתבו שישבתי בתצוגת אופנה והתמקדתי בבגדי הים של הדוגמנים, זה הלחיץ וטילטל אותי. לימים סלחתי. הבנתי שיש בעיתונות אנשים שצריכים להתפרסם מדברים כאלה. מה שמפריע לי הוא שיש בקהילה ובתקשורת אנשים שמרשים לעצמם לעקוץ או לרמוז על הומואים בארון, שהם לרוב מעולם הבידור. הם לא יסתבכו עם כדורגלן או עם זמרים מז'אנר מזרחי או עם אנשי עסקים. משום מה, כוכבי הפופ הם תמיד אלה שאפשר לבעוט בהם, וגם לזלזל במוסיקה וביצירה שלהם.

"חשבתי תמיד ואני עדיין חושב שכל אחד צריך לצאת מהארון בזמן שלו. אני יכול להבין שיקולים של אמנים שבוחרים להישאר בארון, כי אחרת הם ישלמו מחיר מקצועי כבד. אתה יודע שלפני היציאה מהארון הגיעו אלי כל מיני הצעות לשחק בטלנובלות ובסדרות שדחיתי כי זה התנגש לי עם דברים אחרים, אבל אחרי שיצאתי, פתאום שמעתי כל מיני מלהקות אומרות: 'אני לא יכולה ללהק אותו לתפקיד של מאהב כי הוא גיי'?

"משלמים מחיר על יציאה מהארון, אבל היום אני שמח, נושם לרווחה, חופשי ומאושר. הפסקתי לבזבז את החיים שלי על ל?רצות אחרים. לפני כמה ימים חברה אמרה לי שהיא חושבת שקרה לי הנורא מכל: התבגרתי. זה כנראה נכון. צצו שערות לבנות, הפכתי לאבא, אני עוסק בעיקר ולא בטפל, ובעיקר, אני שלם עם כל מהלך בחיי. למדתי לקבל באהבה את העובדה שלא כולם יאהבו אותי, וזה בסדר גמור מבחינתי. אולי נכשלתי פעם בפרויקט כזה או אחר, אולי היה לי קשר רומנטי פחות מוצלח. אבל הכל מתגמד נוכח העובדה שהקמתי את המשפחה שכל חיי חלמתי עליה".

במסגרת הקמת התא המשפחתי החדש החליט גוטמן לוותר על שם המשפחה שלו, שהפך לכל כך מזוהה עימו ב"היי פייב", בפסטיגלים, באינספור מחזות זמר ו"מרי לו" אחת, וכמובן, ב"האח הגדול VIP". מעכשיו תקראו לו פרישר?גוטמן.

"כבר שנתיים שהשם הישן שלי כבר לא קיים. הוא פשוט מת. שיניתי אותו בתעודת הזהות שלי, מתוך מחשבה וידיעה שיהיה לי ילד ביום מן הימים, ולא רציתי שהוא יסתבך עם 400 שמות משפחה. אז לקחתי את שם המשפחה של ינאי, בן זוגי בעשור האחרון, ולקחתי חלק מהשם שלי, ואיחדתי אותם לשם חדש. 'פיי' זה כבר לא אני".

באופן מפתיע, דווקא חוויית "האח הגדול VIP", שבה השתתף בשנת 2009 ושכינסה אותו תחת קורת גג אחת וטריליון מצלמות עם מאיה בוסקילה, פנינה טורנה, קורין אלאל ומנחם בן, הובילה אותו לתובנות על עתידו המקצועי. החוויה ההיא גורמת לו לאי נוחות ("קנינו דירה והציעו לי סכום כסף גדול, שסייע לי בכיסוי ההוצאות"), ובעיקר הובילה אותו לתובנה משמעותית על הפאזה הנוכחית של חייו.

זה היה למחרת שחרורו מהבית, כשבשעה 06:30 בבוקר הוא התעורר מצלצול הטלפון של גלי צה"ל. "הייתי לגמרי הלום שינה. עניתי, וניב רסקין התחיל לדבר איתי על המחנות שהיו בבית האח הגדול ועל מחנה 'הגוטמנים', ואני מקשיב לו ולא מבין על מה הוא מדבר. לא היה לי מושג איך זה נראה לצופים בחוץ, לא ידעתי בכלל שאני מנהיג של קבוצה. כל מה שאמרתי לו היה 'מה? מה? מה?' זה היה הראיון הכי מגומגם שהיה לי אי פעם.

"ואז התיישבתי על הספה בבית והתחלתי לצפות ברצף בכל התוכניות שחיכו לי בממיר. כמובן היו הרבה רגעים מביכים, שנבעו מכל מיני זוויות צילום, עריכה ותוספות מוסיקליות מעצימות דרמה. אבל פתאום גיליתי איך אנשים רואים אותי מהצד. פתאום הבנתי שכן, אני באמת סוג של מוביל מחנה, רק שלא זכרתי את זה, ובטח שלא ביקשתי את זה. שבועיים אחר כך הוזמנתי לתוכנית ברשת ב', שהינחה איזה פרופסור שרצה לדבר איתי על החיים ועל מנהיגות.

"פתאום הבנתי שסוף סוף רוצים להקשיב למה שיש לי לומר, וכבר לא מתייחסים אלי בתור 'החמוד'. פתאום מצאתי את עצמי יושב לצד לינוי בר?גפן במשך כמה שבועות, מגיש את תוכנית הבוקר של קשת ומדבר על חדשות. שמעתי בעבר כל מיני משפטים שרמזו שיש לי יכולת להוביל צוות, אבל אף פעם לא באמת הפנמתי את זה. אני זוכר שפעם ניגש אלי מנהל של בית ספר ידוע למשחק, שראה אותי במהלך החזרות ל'מרי לו' בהבימה, ואמר לי: 'אני זוכר אותך מהחזרות, וכבר אז היית לידר'.

"אני לא יודע אם הייתי מנהיג או לא, אבל הייתי פרפקציוניסט, ואני עדיין כזה. היו לי לא פעם מקרים כשחקן, שהייתי כועס על שחקנים אחרים בגלל שהם זילזלו בחזרות. אני זוכר שפעם צעקתי על כמה שחקנים 'תסתמו כבר! תפסיקו להתלונן ותתחילו לעבוד, כי מה שאתם עושים עכשיו הוא הדבר הכי גדול שתעשו כל חייכם!'"

הצפייה ב"האח הגדול" גרמה לך להבין שאתה במאי בנפשך?

"כבר ביימתי בעבר. מ?2003 הייתי עוזר במאי בהפקות לחנוכה, בהצגות ילדים ובפסטיגל, ולאורך כל הקריירה שלי ייעצתי לכל מיני הרכבים מוסיקליים וביימתי נאמברים. אחרי 'האח הגדול' הכל פשוט התחבר לי יחד, כולל ההבנה שיש לי יכולת לתקשר עם בני אדם ולייצר אצלם תחושה שהם יכולים לסמוך עלי. הבנתי שזה בעצם מה שאני רוצה לעשות בחיים: לביים. גיליתי את העונג בעבודה עם שחקנים וזמרים אחרים ובלהיות לא רק אדם שמבצע הנחיות של אחרים, אלא שאחראי על מכלול של יצירה - מרגע הרעיון, דרך כתיבת הטקסט, התפאורה, התלבושות, השחקנים ובכלל. גיליתי את העונג העצום לעמוד בסוף אולם מלא, להביט על הבמה ולראות קהל מסופק".

ועכשיו, לראשונה, אתה מופקד על הפקת חנוכה שלמה ומביים את "אלאדין ויסמין". זה לא מוזר לאלי יצפאן, הראל סקעת ושירי מימון לקבל הערות ממך?

"אני מניח שאת השאלה הזאת אתה צריך להפנות אליהם. ברור שחלקתי כמעט עם כל אחד מהם איזה חדר הלבשה במסגרת הצגה או תוכנית טלוויזיה כזו או אחרת, אז יש רגע הדדי שכל אחד שואל את עצמו 'איך זה יעבוד לנו?' אבל לשמחתי, כל החששות מתפוגגים שנייה אחרי שאנחנו נכנסים לחדר החזרות.

"שירי והראל כבר ילדים גדולים שחוו עשור בשוק הבידור, כך שהם יודעים את העבודה היטב. אני כל הזמן אומר להם: 'איזה ג'ורה יש לכם!' כי יש להם יכולות ווקאליות מדהימות, ואני לא יכול לדמיין אחרים שהיו עושים את זה. הם מבינים את המקום שבו אני נמצא ומכבדים אותי. בכלל אני חושב שכל השחקנים והיוצרים שאני עובד איתם סומכים עלי. הם יודעים שאני כבר עמדתי על הבמה ושאני מבין את הקושי להיות חשוף. בעיקר הם יודעים שאני רוצה שהם יהיו הכי טובים. הניסיון שלי כאמן מבצע תורם לי הרבה כבמאי".

ואיך זה לביים את אלי יצפאן, שעושה רושם של סוס פרא?

"אני מעדיף 20 אלף יצפאנים על פני אנשים אחרים. תשמע, הבן אדם פנומן. כבמאי שמגיע לעבוד עם מישהו כמוהו אין לי שום עניין לחנך אותו או ללמד אותו את העבודה, אלא להקשיב לו, לזרום איתו ובסך הכל לדייק אותו במקומות שצריך. אנחנו מנהלים דיאלוג פתוח ומפרה.

"הקושי שאני נתקל בו לפעמים הוא לאו דווקא בחדר החזרות, אלא במצבים אחרים. למשל כשמתקשר אלי איזה טאלנט, שנחשב לאחד הגדולים והמוכשרים פה, ואומר לי 'תגיד, יש לך אולי תפקיד עבורי?' והתשובה שלי, לצערי, שלילית. אנחנו מדינה קטנה עם המון אנשים מוכשרים ומעט מאוד פרנסה".

אז זהו, לא תשיר יותר?

"אם יום אחד יתחשק לי להקליט שיר או דיסק, או יציעו לי תפקיד שממש יתחשק - אעשה זאת. לא פרשתי מהבמה, אני לא חי בתוך הגדרות ובתוך קיבעונות, והנשמה שלי לא ניזונה מהשאלה אם אהיה פוסטר של מישהו. התפתחה אצלי, באופן טבעי, תשוקה לדברים נוספים. אני מודה שבבימוי יש הרבה יותר יציבות מאשר להיות על הבמה. כשאתה אמן אתה צריך הרבה מעבר לכישרון: צריך מזל, צריך קשרים, צריך להיות הפרצוף הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון, צריך שהמתחרה הכי גדול שלך לא ייצא עם חומרים דומים לשלך, צריך להתמודד עם הזדקנות ועם תקופת סקרנות של הקהל ועם התקשורת. ובשנים האחרונות, מאז השתלטות הריאליטי והעובדה שבכל חודש יש מאה אנשים חדשים להעריץ ולעקוב אחריהם, קשה מאוד לשמר מעמד. זה מקצוע שמשבש את הדעת. אני יכול להגיד לך שבתקופת 'היי פייב' לא הייתי אני. אז החלטתי, במקום ללכת עם הראש בקיר, לפתוח את הראש ולהרחיב את היכולות שלי".

ואולי זאת היתה התוצאה של כישלון שני הדיסקים שהוצאת אחרי "היי פייב"?

"יחסית לתקופה ההיא זה לא היה כזה 'כישלון', כמו שאוהבים לתת כותרות בתקשורת. יש שיר או שניים בכל דיסק שהצליחו ושנשארו פה. בלי קשר, אני חושב שכל דבר שאחד מבוגרי 'היי פייב' היה עושה ביום שאחרי היה מצליח פחות.

"הבעיה אצלנו ברדיו היא לא דיסק מוצלח או לא, אלא הגישה הכללית שיש פה כלפי פופ ישראלי. מין זלזול והתנשאות מרגיזה. הרגשנו את זה משך שנים בתקופת הלהקה, והרגשתי את זה גם אחרי. אספר לך סיפור, כדי שתבין איך תחנות הרדיו כאן מתנהלות. הסינגל השני מהאלבום האחרון שלי נקרא 'נס', והוא שיר שאחראים עליו דודי לוי ואמיר בן דוד, שכל אחד מהם מצוין, משובח ומוערך. איש יחסי הציבור שלי הוציא את השיר לרדיו, ומה היתה התשובה שהוא קיבל מאחת התחנות המשמעותיות? 'אם זמר אחר היה שר את זה, זה היה שיר השנה'. יש כאן התייחסות אישית לאנשים ולשמות, ולא לתוצרים'".

נשמע מדכא.

"כן ולא. במיוחד שבאותה שנה חרשתי מועדונים והופעתי עם השירים שלי, כולל השיר שלא נכנס לרדיו. הופעתי לראשונה בחיי עם חבורת נגנים חיה, והיה לי פאן גדול. אני לא מרגיש שיש לי חסכים בכל הקשור לעשייה מוסיקלית. רק שמהר מאוד הבנתי שהאליטה של הברנז'ה, שיושבת במקומות משפיעים ברדיו ובתקשורת, החליטה לדחוק את הפופ הישראלי הצידה.

"זה כמו שלכל הגאונים המוסיקליים יש מה לומר על המוסיקה המזרחית. למה לזלזל במוסיקה המזרחית? למה לזלזל במוסיקה בכלל? למה לזלזל ביצירה של אדם שעמל על משהו שנה או שנתיים או ארבע שנים? באופן טבעי, בדיסק יש שירים טובים יותר וטובים פחות, אבל לפסול ז'אנרים שלמים רק כי זה לא מספיק 'מגניב' ו'נכון'? אתה יודע כמה הרכבי דאנס ישראליים מצליחים יש בעולם? ממאיה סימן טוב ועד דנה אינטרנשיונל. ועדיין יש כל כך הרבה אמנים שמתעלמים מהם ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות. אז הקהל מגיע אליהם היום בזכות האינטרנט. הנה, רק עכשיו מתחילים לאט לאט להשמיע ברדיו את מארינה מקסימיליאן בלומין. למה? כי זה באנגלית? כי זה אחר? הקהל רוצה לשמוע ולהיחשף לזה.

"אני קשור ללהקת 'סטארטאפ', שנולדה ב'פרויקט הלהקה' בערוץ הילדים שבה הייתי שופט. יש להם חצי מיליון ציפיות לכל קליפ. נראה לך הגיוני שאין לזה ביטוי בתקשורת? זה מזכיר את שנות ההצלחה של עופרה חזה בחוץ לארץ, כשהיא זכתה בגראמי, ורק פה הגישו לה כתף קרה. די, תפסיקו להיות כל כך קשים. גם את 'היי פייב' כתשו כל הזמן וירדו לחיינו ולעגו לנו. ואתה יודע מה הכי מצחיק? שהשאלה הכי פופולרית ששואלים אותי כל הזמן בראיונות זה 'מתי היי פייב מתאחדים?'"

מתי באמת?

"האמת, לא נראה לי שזה הולך לקרות. בשנים האחרונות היו יותר מכמה ניסיונות, כולל הצעות קונקרטיות על השולחן ורצונות אמיתיים של חלק מהחברים. לפני כמה שנים, כשהתחילו הדיונים, הייתי בעד. היום אני כבר לא שם, כי הבנתי שכדי שזה יקרה, זה מסוג הדברים שצריכים לבוא בקלות. אם זה לא קרה בפעמיים שהיו שתי הצעות נדיבות על השולחן אז עדיף לוותר. תוסיף על זה שארבע שנים לא הייתי על במה, מלבד שיפוט ב'רוקדים עם כוכבים' וב'פרויקט הלהקה' - אז מוזר לי לחשוב על איחוד. אבל אם שאר חברי הלהקה ירצו, אני לא אמנע מהם להגשים את החלום. אולי בסוף נתאחד בגיל 70, באיזה ערב מחווה שיעשו לנו. נבוא עם הליכונים".