ושוב אסון טבע מצמית. ושוב נחשולים אדירי ממדים. ושוב עיי חורבות ואלפי גופות ומאות אלפים חסרי קורת גג. התמונות כמו חוזרות על עצמן ומעלות פלאשבקים מהצונאמי באינדונזיה, ומרעידת האדמה בהאיטי, ומהוריקן קתרינה בניו-אורלינס, ומהרעש המחריד בסצ'ואן. העין כאילו התרגלה לקבל את התמונות מקפיאות הדם האלה. עד כדי כך התרגלה, שהיא מפספסת פרט מאוד חשוב שגם הוא תמיד חוזר על עצמו: שוב הנפגעים הם אסיאתים, שחורים, היספאנים ומולאטים. שוב הנפגעים הם תושבי אזורים נחשלים.
כמה קל להתעלם מהעובדה הזו. כמה קל לתאר את הזוועה כ"אסון טבע" ובכך להיתלות בכוח עליון וחיצוני, עיוור צבעים, שמכה בכולם ללא הבדלי דת, גזע ותלג. אז זהו שאסונות טבע, ובכן, הם אינם גזירה משמיים. הם לא מתחלקים בצורה שווה בין אזרחי העולם, אלא טובחים פעם אחר פעם בדיוק באותן אוכלוסיות. מאחורי צירוף המילים "אסון טבע" מסתתרת הנחה של ניטרליות, אבל זהו שקר גס. כי הנחשול כמעט תמיד פוגע אנושות בנחשל.
טוב, בל ניתמם כמובן שפגעי טבע אדירים כמו רעידות אדמה, סופות והתפרצויות של הרי געש מתרחשים במקומות רבים בעולם. אמנם יש אזורים מועדים לפורענות במיוחד, כמו "טבעת האש" המקיפה את האוקיינוס השקט וכוללת לא מעט מדינות עולם שלישי, אך ככלל - מדובר בשאלה של מטאורולוגיה. והמטאורולוגיה הופכת לסוציולוגיה, כשבוחנים כמה נפגע האזור שבו התרחש האסון.
ואז מתבררת תמונה קודרת: מדינות עולם שלישי סופגות את הפגיעות האנושות ביותר. לגורם הטבעי יש תפקיד לא מבוטל, והפיליפינים הוא בהחלט אזור מועד, אבל גם לגורם האנושי יש תפקיד בולט: מגורים כפריים, תשתיות פרימיטיביות, בתים רעועים, ריכוזי אוכלוסייה צפופים מאוד וכלכלה שמתבססת על חקלאות.
למרק את המצפון ולחכות לפעם הבאה
לפי מחקר שערכה תכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), רק 11% מבני האדם שנחשפים לאסונות טבע מתגוררים במדינות עניות, אבל הם מהווים יותר מ-53% מסך מקרי התמותה. והפיליפינים היא דוגמא מובהקת לאסון שהטבע והאדם שילבו בו ידיים: שליש מהבתים בטקלובן בנויים מעץ, עשירית מהם עשויים מדשא ובוץ, ומסביב היעדר מוחלט של מקלטים להגנה מפני סופות. לדברי בריאן מקנולדי, חוקר טייפונים מאוניברסיטת מיאמי, לא פחות מ-75% מהנזק שנגרם בפיליפינים הוא נגזרת של מעשי ידי אדם.
הפערים המחרידים האלה, בין העולם השבע לעולם מוכה הגורל, לא מסתיימים רק באסון עצמו, אלא נמשכים הרבה אחריו כשמדינות עניות מלקקות את פצעיהן במשך שנים, נותרות מצולקות ומתקשות להשתקם. סופה אדירה בניו יורק לא מצליחה לנגוס בתפוח הגדול, ואחרי כמה הפסקות חשמל החיים שבים למסלולם. זאת לעומת ניו-אורלינס, שנותרה מדממת גם חודשים ארוכים לאחר ההוריקן.
"לא הוריקן קתרינה הציפה את שכונות ניו-אורלינס, אלא המחדל הרשלני שלא יצר הגנה ראויה מפני שטפון עבור התושבים", קבע השופט האמריקני סטנווד דובל ב-2009. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים בתמונות מצמררות מאזור אסון בקצה הגלובוס אל תאשימו את הטבע או את אלוהים. החשוד המידי הוא האדם. עד שנפנים את זה, נמשיך לצפות בריטואל שבו חסרי אונים זועקים לעזרה והעולם הנאור מצדו מדגמן הזדעזעות וממרק את מצפונו באמצעות משלחות סיוע, שהפעם יעזרו לאוכלוסייה, אבל בשום דרך לא ימנעו את הפעם הבאה.