המחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושא הגרעין האיראני תופסת את הכותרות וראוי לדון בפערים באופן קריאת המציאות. האמריקנים בדרך כלל ומשטר אובמה בפרט שוגים פעם אחר פעם בניתוח ההתפתחויות במזרח התיכון, ובשל כך מדברים ופועלים בדרכים שתוצאותיהן אולי מפתיעות אותם, אך מוכיחות את נכונות הערכותיהם של בעלי בריתם, המכירים את האזור ועל כן מפוכחים יותר.
דוגמאות אינן חסרות: נאום אובמה בקהיר, ההתלהבות מ"האביב הערבי", התייחסות האמריקנים לתהפוכות המשטרים במצרים, טיפולם בנשק הכימי בסוריה, נפילתם בקסם חיוכיו של הנשיא האיראני החדש, להיטותם להסכם עם האיראנים המחזקת את עמידת היריב מטהרן והתייצבותם לצד אבו מאזן ומרעיו (ג'ון קרי מאיים על ישראל בחידוש מלחמת אוסלו).
כישלון הוא הגעה להסכם גרוע
ההנחה שמשטרים טוטליטריים יחשבו ויפעלו כמו הדמוקרטיות המערביות מתנפצת שוב ושוב אל קרקע המציאות, לצערן של אותן דמוקרטיות והאנושות כולה. הדוגמה הבולטת, אך לא היחידה, ידועה כבר 75 שנים: מינכן 1938 והחיזור הגורלי של "מעצמות" המערב אחרי היטלר. ב?13 בספטמבר 1938 כתב ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, מכתב מפורט למלך ג'ורג' ה?6. לאחר שהתייחס לנאומו התוקפני של היטלר בערב הקודם ולאחר שהזכיר דו"חות מודיעיניים מהימנים שקבעו כי היטלר כבר החליט לתקוף את צ'כוסלובקיה ולהמשיך מזרחה, הוא ציטט דיווח של הנציג הבריטי בברלין שמסר כי היטלר יהיה מוכן להסתפק בפתרון שיוצע לו בדרכי שלום. על רקע זה הציע צ'מברלין למלך שהוא יעשה צעד דרמטי ומפתיע וייסע לפגישה עם היטלר, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה אנגלית?גרמנית לאחר פתרון הבעיה הצ'כוסלובקית. ההמשך ידוע: ועידת מינכן בסוף אותו חודש, הקרבת צ'כוסלובקיה והידרדרות למלחמת העולם השנייה.
וכך גם בימינו. מצד אחד, ציר הרשע: איראן, סוריה, אבו מאזן ומרעיו (אחת מהנחות היסוד השגויות של אוסלו היתה ההבחנה חסרת הבסיס בין הטרוריסטים "הטובים" של אש"ף לאחיהם "הרעים" בחמאס, בשעה שאלה ואלה חותרים לפלשתין השלמה, נקייה מיהודים. רק סגנונם שונה). מול כוחות נחושים ומתוחכמים אלה מעמידות הדמוקרטיות המערביות צ'מברלינים בני זמננו, דמויות תמימות הלוקות בהבנת המציאות: ג'ון קרי (ואובמה), קתרין אשטון, ציפי לבני. כשזאת הנבחרת הניצבת מולם, אין פלא שנציגי ציר הרשע מגחכים, מתעתעים ומתחזקים בתביעותיהם. אומרים לנו: חוסר הסכם עדיף על הסכם גרוע. הדברים נכונים בהקשרים האיראני והסורי, קל וחומר בקשר לערביי ארץ ישראל. בכולם אסור לגמגם ואסור למצמץ. היסוס נתפס מייד ובצדק כחולשה וכהזמנה להגברת התובענות. כישלון הוא הגעה להסכם גרוע.
רה"מ נתניהו מגלה מנהיגות נחושה וקריאה נכונה של המציאות בטיפולו בפצצה האיראנית. טוב יעשה אם יגלה תקיפות דומה גם בטיפולו בפצצה הפלסטינית, שאף היא איום קיומי לישראל. יש לקוות שחזרת ליברמן לממשלה תקצר את החבל הארוך שניתן ללבני.