באביב 1941, על רקע משבר דיפלומטי עם יפן, שבמהלכו הטיל ממשל רוזוולט אמברגו על ייצוא נפט לארץ השמש העולה והקפיא את כל נכסיה בארצות הברית, העלתה טוקיו הצעה להסדר ביניים עם וושינגטון לתקופה של חצי שנה. ואולם עד מהרה התברר שהיוזמה לא הביאה לפריצת הדרך המיוחלת ושקעה לשולי הבמה.
נחישותה של וושינגטון להמשיך במדיניות הלחץ הכלכלי עד שתתחולל תמורה מקיפה בהתנהלותה של יפן סתמה את הגולל על תהליך המשא ומתן, וסללה את הדרך למתקפת פרל הרבור.
היום, 72 שנים לאחר שפרצה המלחמה באוקיינוס השקט, נראה שממשל אובמה הפיק לקחים גורפים מדי מפרשה עגומה זו כאשר ניווט את עצמו אל עבר הקיצוניות הפייסנית מול איראן. ואכן, גם אם לא הסתמן כפורץ דרך, שיקף סבב השיחות האחרון להיטות יתר של מעצמת העל האמריקנית להגיע להסכם ביניים בלתי סימטרי בעליל עם הממשל האיראני. שכן, במתווה זה אין מדובר בהפסקתה המוחלטת של העשרת האורניום, מה גם שהמשך ההעשרה ברמות נמוכות עתיד להעניק לגיטימציה למיזם הגרעיני, ובה בשעה להשאיר בידיה של איראן את האופציה לקיצורי דרך במקרה הצורך. לעומת זאת, הגם שהסנקציות האמורות להתבטל כחלק מהעיסקה המוצעת עשויות להצטייר במבט ראשון כמינוריות, תחילת ההפשרה ללא תמורה איראנית הולמת עלולה ליצור דינמיקה חדשה שתכרסם ביעילות משטר הסנקציות כולו, וזאת משום שאווירת הפיוס, שתלווה את מהלכי הריכוך הספציפיים תביא להתרופפות הפיקוח הרב?לאומי מול איראן.
ככלות הכל, כאשר הצדדים נמצאים כבר בנתיב של הידברות מחויכת, איזו מוטיבציה תהיה לשותפים מרכזיים בתהליך להקפיד הקפדה יתרה על המשך מימושם של שאר צעדי הענישה? חרף מאמציו הבלתי נלאים, לא הצליח ממשל אובמה עד כה לתרגם את הצעתו הנדיבה להוויה מדינית חדשה. הימים הקרובים ימחישו אם האמריקנים ממשיכים בריצת האמוק בדרך להסכם בכל מחיר, או שמא יוביל סבב ז'נבה להפקת לקחים.