בדריכות רבה עקב העולם אמש (שבת) אחר מפגש המעצמות עם האיראנים באו"ם שנועד לבלום את מאמץ ההתגרענות האיראני. במעמד זה היו כל רכיבי ה"בזאר" המוכרים לנו, אנשי המזרח התיכון, אפילו בבואנו לקנות שטיח פרסי מזויף: מחיר הפתיחה, נחישות מנהלי המו"מ והשאלה מי ימצמץ ראשון.
הבעיה היא שבתגרנות "מזרחית" מגלה המערב באופן קבוע חולשה וכך מיצמץ אובמה ראשון גם במשבר הנשק הכימי בסוריה. כבר בתחילת המשא ומתן יצא המערב מגדרו כדי להגיע להסכם, בעוד האיראנים שמרו על קשיחות. בנוסף, הבינו האיראנים כי המעצמות לא ינקטו אופציה צבאית. הדבר החליש את עמדת המעצמות שבטיפשותן לא גיבו את נתניהו המאיים באופציה הצבאית.
ההיסטוריה חוזרת. לא רק מול מדינות "מזרחיות" גילה המערב חולשה במו"מ. ממש "לא מזמן", לפני כ?75 שנה (בספטמבר 1938), כינס היטלר את ועידת מינכן. ההחלטה שנתקבלה חייבה את צ'כוסלובקיה לוותר לגרמניה על טריטוריות ומשאבים. ה"טיימס" הלונדוני שיבח את צ'מברליין הבריטי "על שהביא שלום בימינו".
בדומה למתקפות על נתניהו המתריע בשער, לא ריחמה התקשורת דאז על צ'רצ'יל, שגינה את הכניעה. עליו כתב הטיימס: "את מחרחרי המלחמה צריך להעמיד לדין או לתלות אותם". אחר כך נכבשה צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה ונערך פוגרום "ליל הבדולח" ביהודים. תהא אשר תהא הסכמת המעצמות עם איראן, עליהן לדעת כי לגבי ישראל תקדימי ההיסטוריה הם אבני דרך.
אמש לא הגיעו המתכנסים להסדר. עד למפגש בשבוע הבא ישפרו האיראנים את עמדותיהם בסיוע סיני ורוסי ו"ימצבו" את הפצצה שלהם על סף הגמר "בהסכמה". מסתבר כי רק הצרפתים דורשים מענה נחרץ באשר להפסקה של ההעשרה.
לפי התנהגות הממשל האמריקני, נראה כי בסיוע בריטי יכול אובמה כבר עתה לשבץ לנאום הסיכום עם איראן חלקים מנאומו של צ'מברלין בפרלמנט בעקבות "מינכן": "עכשיו, אפשר יהיה להתקדם יותר בדרך לשפיות. יש רצון טוב ונכונות מכל הצדדים... לבנות שלום קבוע ..." האומנם?