אני מקבל את ההגדרה של "מנהיג" כמי שמסמן את המטרות, מציג את חזונו, מתווה דרך להשגתם, ומפעיל אנשים כדי לחתור יחדיו להשגת המטרות. אחד האמצעים להנעת אנשים לפעולה ברוח החזון של המנהיג, היא הדוגמא האישית. בן-גוריון ניהל אורח חיים צנוע, עד כדי סגפנות, והמותרות היחידים שהתיר לעצמו היו רכישת הספרים שגדשו את ספרייתו. הוא האמין כי אם לא נכבוש את השממה, השממה תכבוש אותנו; לכן קבע את ביתו, בגיל לא צעיר, ביישוב המבודד שדה בוקר שבנגב. הוא האמין כי הליכתו לנגב תהיה פעילות סמלית, שתדביק את הצעירים בחזונו, כדי שיבואו להתיישב בנגב ולהפריחו. לצערי, לא התממש החזון של בן-גוריון באשר להפרחת הנגב, והדוגמא האישית שנתן לא גרמה לצעירים להצטרף אליו בהגשמת חזון הפרחת השממה.
40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד
השממה בחזונו של בן-גוריון לא יוחדה רק לנגב ולמדבר הפיזי, כי הוא האמין שיכולה להיות גם שממה אנושית, שלא תממש את החזון לאפשר לכל ילדה וילד להגיע לנקודת זינוק שווה בחיים, ללא קשר למעמד הכלכלי של משפחתם. מערכת החינוך, שהייתה אמורה לבטא ולהשיג את השוויוניות בחברה הישראלית, לא ממלאת את ייעודה ולא תורמת, לפי שעה, לביסוסה של חברה צודקת ושוויונית.
חזון הממלכתיות של בן-גוריון היה אמור לפרק מסגרות מסורתיות מתבדלות ולאחד את עם ישראל סביב צבא אחד, סביב מערכת חינוך אחת ושוויונית, וסביב חזון משותף של קליטת עלייה. צה"ל אמנם צבא אחד ואחיד, אך לא כל עם ישראל רואה בהשתתפות בו חובה וזכות, שכן יש השתמטות רבתי מהשירות בצה"ל, גם בקרב חוגים דתיים וגם בקרב חוגים חילוניים. צה"ל, שהיה אמור, בחזונו של בן-גוריון, להיות צבא העם - אינו נתפס ככזה בקרב שכבות רבות בציבור.
הפרדת הרשויות בדרך לאבדון
בחזונו, שילב בן-גוריון את המושגים "עם סגולה" ו"אור לגויים". הוא האמין שבמדינת ישראל תקום חברה מוסרית וצודקת, בה הכל יהיו שווים בפני החוק, כדי שנוכל להבליט את ייחודנו המוסרי ולשמש מודל לחיקוי ליתר העמים. חזון "אור לגויים" התגשם במידה רבה במצוינות הטכנולוגית והמדעית בישראל, שהפכה לשם דבר ולמודל לחיקוי במדינות רבות, מאפריקה ועד סין, שמנסות ללמוד מהניסיון ומההצלחה הישראלית בפיתוח טכנולוגה מתקדמת, בכיבוש השממה ובפיתוח חקלאות מדברית.
אך מנגד, הבידוד הבינלאומי של ישראל הוא עדות לשני עיקרים, הפוגמים במימוש חזונו של בן-גוריון: האחד - העליונות המוסרית של ישראל, שכן "לא בכוח בלבד, אלא בעליונות המוסרית נתמודד עם אויבינו". השני - בן-גוריון טבע את המונח "רמטכ"ל תימני", כדי לתאר את חזונו שאנשים יתקדמו בחברה ללא קשר לארץ הולדתם, או הולדת הוריהם. בדרך ל-70 שנות מדינה, אנחנו עדים לתופעת הגזענות במירעה, כאשר רובנו משתמשים בסטראוטיפים כדי לבחון את השונה מאיתנו, בזים לאחר ומשפילים אותו. די לתאר את אופן הקליטה של עולי אתיופיה, כדי להבין שחזון מיזוג הגלויות לא מתממש, והקרעים והשסעים בחברה הישראלית הולכים וגדלים.
אחד מרגעי השיא בחייו של בן-גוריון, היה מאבקו במה שכונה "הפרשה"; הוא היה מוכן לאבד את כוחו במפא"י ואת הפופולריות שלו בקרב המכונים "אנשי רוח", מכיוון שנלחם בעד הפרדת הרשויות, פירושו - הרשות המבצעת תבצע, הרשות המחוקקת תחוקק והרשות השופטת תשפוט. בעיניו היתה ה"פרשה" ניסיון לפתור מחלוקת על עובדות בתוך "המשפחה", דהיינו - במפלגה, בוועדת שרים של "כוחותינו", ולא כמתבקש מהפרדת הרשויות, לתת לבית המשפט לפסוק במחלוקת. כיום, אנו עדים לניסיונות לעקר את בית המשפט ולהחליש את כוחו, בניסיונות חקיקה ובהסדרים למינוי שופטים, כך שהפרדת הרשויות תהיה ריקה מתוכן, והממשלה תוכל לפעול כרצונה בהעדר מחסום משפטי וערכי.
ולסיום, על רקע הדיה של פרשת ליברמן שהגיעה לסיומה, ראוי להתעכב על יחסו של בן-גוריון לאמות המידה הראויות לאישי ציבור. הוא היא קנאי מאוד בכל הקשור לשכר ולעונש על עבירות של אישי ציבור, או משרתי המדינה ש"סרחו". הוא לא היה סלחן, ולמשל, כאשר אנשי צבא עברו על החוק, ואף הדיח קצין בכיר מכיוון שחיפה על נהגו שבזז שק סוכר בעזה במבצע קדש. אמנם אינני מתיימר לענות על השאלה "מה היה עושה היום בן-גוריון?", אך מהיכרותי איתו, אני משוכנע שהיה מתרעם על הקלות הרבה בה עוברים לסדר היום על מעשה או מחדל, על ח"כים ושרים שהורשעו ונשפטו למאסר, ולאחר מכן חזרו לשבת על ספסלי הכנסת, כאילו לא היו דברים מעולם.
אנשים רבים מצטערים היום, "חבל שאין עוד בן-גוריון", ומתגעגעים אליו מאוד. אין לי אלא להזדהות: באופן אישי, גם אני חש געגועים עזים אל "סבא דוד" אשר אהבתי, והוא חסר לי מאוד, יום-יום.
ד"ר יריב בן-אליעזר, נכדו של דוד ב-גוריון, הוא חוקר תקשורת המונים ותדמית