"בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו - כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת, נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה" (דוד בן גוריון, שדה בוקר, 1955).
40 שנה למותו של דוד בן-גוריון, ואולי זו השעה לתת לעצמנו ציון ביניים במבחן שהעמיד לנו. נתחיל בשלילה דווקא: עדיין אין בנגב שני מיליון יהודים; עדיין אין בנגב די מקומות פרנסה מגוונים, שההכנסה לנפש מהם דומה לזו המקובלת במרכז הארץ, ושתשאיר את אלפי הצעירים ובוגרי המוסדות האקדמיים בדרום ביישובי הנגב; עדיין לא הצלחנו לקדם את סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב, והיא תקועה בין הימין לשמאל (והזמן לא פועל לטובתנו בסוגיה חשובה זו).
40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד
עדיין, למרות החלטות ממשלות ישראל, לא הוקם הפרויקט הלאומי לייצור אנרגיה סולרית בנגב. אם יש משהו שהנגב עשיר בו, הרי אלה הם ימי השמש הרבים - אבל חבלי הביורוקרטיה כובלים ומאטים פרויקט לאומי חשוב זה. כשייגמר הגז, שוב נמצא עצמנו שואלים, איך יכול להיות שבישראל עדיין לא מייצרים חשמל משמש, וניתן רק לדמיין מה היה אומר על כך "הזקן". בכלל, ממשלות ישראל מרבות לדבר על הגשמת החזון הציוני בנגב - אך ממעטות לעשות.
אבל יש גם חצי כוס מלאה, ובמקרה שלנו היא אפילו מלאה יותר. בזכות שימוש ייחודי במשאבי הטבע הקיימים באזור - מים מליחים בשפע, תנאי קרקע ואקלים מצוינים - הצלחנו להפריח את השממה ולפתח חקלאות שהיא מהמתקדמות בעולם. בן-גוריון ודאי היה מתרשם ממתקן ההתפלה הראשון בעולם שהוקם בלב מדבר, ושמטפל במים המגיעים מקידוחי מים מליחים, שבהם משקים אלפי דונמים של מטעי זיתים, רימונים, ירקות ואפילו כותנה. זו חקלאות שאינה שוקטת על שמריה, ושהמחקר והפיתוח הם ראש החץ המובילים אותה. בצד הפרנסה שהיא מעניקה לחקלאי הנגב, היא מבטיחה את עצמאות ייצור המזון הטרי לתושבי ישראל, ומהווה שגריר מעולה של מדינת ישראל ברחבי העולם.
שטחי אש מיותרים
בדרך לביתו הצנוע בקיבוץ שדה בוקר, יכול היה בן-גוריון לראות את באר שבע, שצמחה בשנים האחרונות בזכות הנהגתו הנמרצת והיוזמת של רוביק דנילוביץ'; עיר שחיזקה את מרכזיותה כעיר מטרופוליטנית, שהצלחתה מקרינה השפעה חיובית על כל המרחב. בכביש 40 דרומה, יוכל לראות ברמת הנגב את קריית ההדרכה החדשה של צה"ל הולכת ונבנית; מכספי הארנונה שלה וממקומות העבודה שתייצר, ייהנו גם תושבי ירוחם. השפעתה של קריית ההדרכה העתידית כבר מורגשת היטב בביקוש למגורים ביישובי רמת הנגב, בירוחם ובבאר שבע. כל יישובי רמת הנגב נמצאים בתהליך של הרחבה, וקצב הביקוש עולה על ההיצע. עוד ועוד זוגות צעירים מבקשים להקים את ביתם באזור עם איכות חיים במחירים שפויים, ובאים להגשים את החזון. קריית ההדרכה גם כבר הביאה לשדרוג תשתיות הכבישים באופן משמעותי, והדבר נכון גם למערך הרכבות. המרחק בין הנגב לתל אביב נעשה קצר יותר.
הקמת הגדר בגבול מצרים, שרמת הנגב נושקת לכ-120 ק"מ ממנו, מהווה הישג רב משמעות של ממשלת נתניהו לביטחונם של תושבי מדינת ישראל, אבל הגבול המשותף הוא הרבה יותר מכך. חרף תהפוכות השלטון במצרים, נותר מסוף גבול ניצנה כעוגן כלכלי במסחר הער בין מצרים, ישראל והפלסטינים. זהו מסוף גבול עם מדינה ריבונית שעדיין לא מוצה בו מלוא הפוטנציאל המסחרי הכלכלי, וודאי שלא הפוטנציאל החברתי-מדיני שיכול להניב שיתוף פעולה כלכלי שכזה.
ואולם, לצד התרומה הרבה של צה"ל ומערכת הביטחון לחיים בנגב, יש לנוכחות זו מחיר בפיתוח האזור בכלל ורמת הנגב בפרט, שכן למעלה משלושה רבעים משטחה של רמת הנגב משמשים כשטחי אש לאימוני צה"ל. זהו אחוז גדול מדי, שלא כולו מוצדק; שטחים רבים אינם מנוצלים ואינם משמשים בפועל למטרות אימונים. כדי להמשיך ולהגשים את חזון פיתוח הנגב, חייבים לשחרר אלפי דונמים לטובת פרויקטים מחוללי פיתוח ולטובת הקמת יישובים נוספים באזור כולו.
אבל מעל לתשתיות ולחקלאות, מעבר לביטחון ולפיתוח, חזונו של בן-גוריון מתגשם יותר מכל בהפיכתו של הנגב לכר פורה לפרויקטים חברתיים מגוונים, המשלבים ערכים ציוניים ויזמות, טיפוח מעורבות חברתית לצד קשר בין האדם לאדמה; פרויקטים שמדינת ישראל יכולה להתגאות בהם, שכן הם מעניקים אתגר, כלים, אופק והרבה תקווה לדור הצעיר. אין לי ספק שלבו של בן-גוריון היה מתרחב למראה המפעל הציוני המתחדש, בדגם המאה ה-21 של הדור הצעיר.
הייתה לי הזכות להכיר את בן-גוריון עוד בחייו. אם היינו מבקשים ממנו היום לסכם את הבחינה, ודאי היה אומר שצריך להפסיק לדבר על החזון - צריך להשקיע בו. 40 שנה לאחר לכתו, ואנחנו עדיין מנסים להגשים את החזון הזה.
שמואל ריפמן הוא ראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר מרכז המועצות האזוריות בישראל. ב-16 בנובמבר תתקיים ברמת הנגב צעדת בן גוריון ה-21, בסימן 40 שנים למותו