"אינני סומך על החברים שיידעו לשמור סוד", אמר דוד בן-גוריון ב-1956 לחברי מרכז מפא"י. "הציבור היחיד שמצאתי שאפשר לסמוך עליו הם עורכי העיתונים. היה לנו סוד חשוב וחמור שהייתי מעוניין, מבחינת אינטרסים חיוניים שלנו, שישמרו אותו: קראתי לעורכי העיתונים ומסרתי להם את הסוד, והם שומרים עליו". המידע החשאי עסק במשלוחי הנשק שישראל קיבלה מצרפת ערב מבצע קדש. זה היה הרעיון, כלשונו: "אקרא לגנב - ואעשה אותו שומר".
כך נולדה ועדת העורכים, שהייתה אחד הכלים שבהם ניסה בן-גוריון להשפיע על העיתונות. בדרך כלל העניק לבכירי התקשורת של אותם ימים תדרוכי רקע על מהלכי הממשלה. לעתים הפיתוי גילה להם סודות כמוסים. התנאי: מאום לא יתפרסם, בעיקר בנושאי ביטחון ובעניינים שנגעו לעלייה ממדינות שתבעו כי יציאת יהודים מתחומן תיעשה תחת חשאיות מוחלטת.
40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד
אך לא כל הסודות הצבאיים נלחשו לאוזני העורכים. בכמוס שבהם, בניית הכור בדימונה בסוף שנות ה-50, לא שיתף אותם. כאשר נזף בעורך "למרחב" (יומון מפלגת אחדות העבודה) על מאמר שפורסם בעיתונו על המחקר הגרעיני בישראל, השיב לו העורך אברהם חלמיש: "אם האינטרס העליון של המדינה תבע שענייני המחקר האטומי בישראל לא יבואו לדיון ציבורי פומבי, היו בידך דרכים למנעו. ועדת העורכים, מוסד שגם לדעת ראש הממשלה לא הכזיב, ודאי הייתה נענית לתביעתך - והעיתונים היו מקבלים על עצמם לא לפרסם דבר בנושא זה".
לימים נוצר הרושם שהפיכת העורכים לשותפי סוד אפשרה לראש הממשלה הכל-יכול כביכול לסכל כמעט כל פרסום ביקורתי על ממשלתו. אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין: בחזונו ראה אמנם תקשורת המתלכדת בימי בניין האומה וכור ההיתוך סביב המנהיג המוביל. הוא חלם לעצב מחדש את המרחב הציבורי ולעקור מתוכו את היריבויות והמחלוקות, ירושת הקהילה המפוצלת בעיירה היהודית בגולה, למען רוח ממלכתית. אבל החלום לא התגשם.
לא מה רוצה העם, אלא מה רצוי לעם
בן-גוריון לא זלזל בעיתונות. הוא הבין היטב את כוחה. המורים בבתי הספר מחנכים את הדור הצעיר, אמר פעם, אבל העיתונאים מחנכים את כלל הציבור, למרות שהם עצמם אינם מודעים להשפעתם הרבה. "ואולי תצאו גם אתם, העיתונאים, מגדרכם ומאצטגנינות הרגע שלכם", התריס בפניהם, "ותיתנו יד לחינוך העם והכשרתו לקראת הבאות?".
הוא רצה שהעיתונאים-המחנכים ישמשו כוח מלכד ולא מפצל, קיווה שיגלו "אחריות לאומית", לא ישרו על האזרחים בהלה - אך גם לא שאננות; ימתחו גם ביקורת, אך יעשו זאת "בפרופורציה הנכונה". הוא העלה את כל הדרישות הללו לא רק כאב המייסד שביקש לכונן אומה חדשה, אלא גם כמנהיג מפלגה, שידע כי לפרסומים שליליים יש מחיר פוליטי.
להגנתו, עמדו לרשותו "דבר" ההסתדרותי, ו"קול ישראל", שהיה אז מחלקה במשרד ראש הממשלה. אבל כל יתר אמצעי התקשורת סירבו ללכת בתלם. אפילו עיתוני המפלגות שהיו שותפות לממשלה לא הכריזו על שביתת נשק קואליציונית, ובוודאי שלא העיתונות הפרטית - "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". רובם חבטו בו ובממשלתו ללא רחם: את הירי על "אלטלנה" ביוני 1948 השווה עורך "מעריב" עזריאל קרליבך למעשי הנאצים; בימי הצנע הייתה אמנם בארץ עיתונות מגויסת, אך היא לא התגייסה לשמש שופר ממשלתי, אלא כדי להגן על עקרות הבית, ולתקוף את הביורוקרטיה הכושלת ואף המושחתת; ערב ההצבעה על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שנועד להציל כלכלית המדינה, היה על בן-גוריון להתמודד עם חזית עיתונאית מימין ומשאל שביקשה לטרפד את ההסכם. "מעריב" ערך משאל וקבע: 79.66% מהציבור מתנגדים להסכם.
במרבית המקרים, נכשל בן-גוריון במאמציו להכניס את אמצעי התקשורת למעין כור היתוך ממלכתי, שיצמצם את מגוון הקולות במרחב הציבורי. כשביקש להשתיק את קולה של המפלגה הקומוניסטית, למשל, עצרו אותו השופטים ב"בג"ץ קול העם", ועיגנו את חופש העיתונות בפסיקה תקדימית.
כמו בנושאים רבים אחרים, היה פער ניכר בין חזונו של בן-גוריון למציאות. כשם שלא הצליח לשנות את שיטת הבחירות או להוליך אחריו המונים אל הנגב, כך לא עלה בידו לחנך את התקשורת, לנווט אותה במרבית הנושאים או לפקח עליה. כישלונו בזירה הזו היה ניצחונה של הדמוקרטיה: החברה הישראלית המשיכה לקיים מרחבים ציבוריים פתוחים ותוססים במרבית הנושאים שעל הפרק.
המציאות התקשורתית תסכלה את בן-גוריון, אך כמנהיג הבחין בין סדר היום הלאומי לזה התקשורתי. דעת הקהל, כך ידע, היא עניין חמקמק, משתנה, ניתן למניפולציות מכל הצדדים. ההכרעות האמיתיות מתקבלות בהצבעות - בממשלה, בכנסת ובקלפי. "אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם, אני יודע רק מה רצוי לעם", אמר ב-1965 - תזכורת רלוונטית לכך שהמצפן אינו מצוי בסקרים ובכותרות. מי שזכה בבחירות - אמור להנהיג.
ד"ר רפי מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. ספרו האחרון, "המנהיג והתקשורת - דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1963-1948", זכה השנה בפרס ראש הממשלה לזכר דוד בן-גוריון