דוד בן-גוריון הוא גדול מנהיגי הציונות המעשית - מאז ומעולם. הזכות ההיסטורית שנפלה בחלקו להכריז על החלת הריבונות של העם היהודי בארצו היא תוצאה של אופיו הנחוש והבלתי מתפשר, חזונו ואמונו הבלתי ניתנים לערעור ויכולתו המרשימה לנתח מצבים מורכבים ולקבל החלטות גורליות. אך טבעי הוא לזכור את בן-גוריון כמנהיג פועלים חברתי חריף, כפי שהיה בתחילת דרכו הציבורית, וכמובן כמצביא אסטרטגי-צבאי שעמד בראש היישוב היהודי טרם הקמת המדינה, וכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל - לאחר הקמתה, ולמעשה עוד לפני כן, מתקופת המאורעות.
40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד
ראוי לציין כי בן-גוריון, על שלל כישרונותיו ויכולותיו, לא קיבל על עצמו את המנהיגות הביטחונית כלאחר יד. הוא קנה לעצמו ידע תיאורטי רחב, החל מקריאת "ספרות מקצועית" קלאסית כגון "מלחמות פלופונסוס" של תוקידידס וכלה בלימוד פילוסופיות צבאיות, מתקופת סין העתיקה ועד לפון קלאוביץ ולידל הארט בעת המודרנית. בן-גוריון האוטודידקט לא הסתפק כמובן בידע תיאורטי, ונטל לעצמו חופשת לימוד הקרויה "הסמינר" לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. כבר אז הוא העריך כי מלחמת קיום והישרדות עומדת בפתח, וכי יש לרכז את כל המאמצים להגנה על המדינה הצעירה שתקום מפני פלישה צבאית וכוחות ערביים בלתי סדירים. בתקופת "הסמינר" למד וחקר את יכולות ההגנה של הישוב היהודי, את היערכותו, את האמצעים שברשותו ואת דרכי האספקה החשובות לעתיד. כריאליסט מפוכח, הוא גם למד את יכולות וכוונות האויב - והכיר גם במגבלות הכוח.
למרות "או"ם שמום" - פרץ את הבידוד המדיני
הרקע הביטחוני הדומיננטי של בן-גוריון מאפיל מעט על עשייתו המדינית ופועלו בתחום יחסי החוץ של ישראל - אך גם בתחום המדיני, הוכיח "הזקן" את עצמו כמנהיג שאין שני לו, והוא זה שעמד למעשה מאחורי האסטרטגיה המדינית של התנועה הציונית גם כאשר חיים ויצמן היה הדמות הייצוגית ברחבי העולם.
הופעתו של בן-גוריון ב-1937 בפני "ועדת פיל", שהחליטה על חלוקת הארץ, הייתה מלאכת מחשבת של דיפלומטיה מקצועית, רהוטה ומשכנעת. בן-גוריון גם השכיל לטוות קשרים מדיניים חשאיים עם גורמים ערביים, כשהמפורסם שבהם הוא המלך עבדאללה הראשון, הסבא-רבא של מלך ירדן בימינו, עבדאללה השני. נציגיו של בן גוריון דאז, משה שרת וגולדה מאיר, ניסו בהנחייתו לקיים קשרים כאלה לפני קום המדינה וגם לאחריה. מול הפלסטינים, דגל בן-גוריון במדיניות עקבית של פשרה טריטוריאלית, החל מתמיכתו בתכנית החלוקה ועד לקריאתו להחזרת השטחים מיד לאחר הניצחון הגדול ב-1967.
למרות אמירותיו המפורסמות - "או"ם שמום" ו"לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים" - היה בן-גוריון קשוב לאומות העולם, ועשה מאמצים כבירים לפרוץ את הבידוד המדיני שכפו עלינו מדינות ערב והאיסלאם. הוא הגה את הקמתה של הברית הפריפריאלית עם מדינות המעגל הרחוק באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. למדינות אלה הציעה ישראל סיוע טכני ופיתוח חקלאי וכלכלי באמצעות מש"ב - האגף לסיוע בינלאומי שהוקם במשרד החוץ בשנות החמישים, ומאז הקמתו ועד היום הכשיר מאות אלפי מומחים בעשרות מדינות בעולם המתפתח. בן-גוריון גם דגל בהשתתפות ונוכחות ישראלית בכל פורום בינלאומי אפשרי, כולל כמשקיפה באיחוד מדינות אמריקה ואפריקה ובפורומים רבים נוספים שאליה הצטרפה ישראל בשנות החמישים.
בן-גוריון גם הבין שכמדינה קטנה ומבודדת, ישראל לא יכולה להסתמך רק על בריתות פריפריאליות עם מדינות מרוחקות או עם בעלי ברית טבעיים במרחב המזרח התיכון כמו הכורדים, האיראנים (לפני המהפכה האיסלאמית) והטורקים, ולכן פעל לייצב ברית אסטרטגית עם המעצמות, כשלנגד עיניו ניצבים תמיד האינטרסים החיוניים של ישראל לפני קווים אידיאולוגים קשוחים. בתחילה כרת ברית לא פורמאלית עם הגוש הסובייטי, שהיה ספק הנשק העיקרי של ישראל במלחמת השחרור, בעיקר באמצעות "העסקה הצ'כית"; אך עם התעצמות המלחמה הקרה הבין-גושית, הוא הבין שעתידנו במערב. צרפת הפכה לבעלת ברית אסטרטגית עיקרית ומשענת צבאית מדינית, שללא סיועה לא ניתן היה להקים את הכור בדימונה.
למרות שבתקופתו היחסים עם ארצות הברית היו קרירים, והוא לא זכה אף פעם להיכנס כראש ממשלת ישראל לבית הלבן בוושינגטון - הוא ראה למרחוק את חשיבותם המכריעה של היחסים עם ארה"ב, פעל לשדרוג היחסים כבר ב-1961, עת נפגש עם הנשיא ג'ון קנדי בניו יורק. לסיכום ניתן לומר כי גם כמנהיג מדיני-דיפלומטי, הרחיק בן-גוריון ראות וידע לנווט היטב בתוך מרחב גיאופוליטי עוין וקהילה בינלאומית מורכבת ומשתנה.
גם בימינו, חזונו המדיני של בן-גוריון רלוונטי מתמיד, ומתממש הלכה למעשה ביחסים המיוחדים שהתפתחו וקיימים עם מעצמת העל ארה"ב. המשך יישומה של משנתו הוא שאפשר את הצטרפות ישראל בשנים האחרונות לארגון המדינות המפותחות (OECD), ואת מדיניות שיתוף הפעולה עם ארגונים מדעיים בינלאומיים כגון המרכז האירופי לחקר חלקיקים (CERN), כמו גם עם מדינות מתפתחות. בצד הצבאי-אסטרטגי - אין ספק שגם לגבי האיום האיראני, היה מגלה בן-גוריון עמדה תקיפה ובלתי מתפשרת כפי שהנהיג כלפי איום הטילים והמדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, שחלקם אף נפגעו באורח מקצועי. אשר לפלסטינים - אכן, הוא הביע דעתו בעד החזרת השטחים, אך לאור סרבנותם המתמשכת להכיר בזכויות ישראל ובעיקר בצורכי ביטחונה, אני סבור כי היה מתנה יציאה מרוב השטחים במילוי צרכים אלה.
דני אילון שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ
לכל הטורים של דני אילון בוואלה! דעות