האם בן-גוריון היה תומך במחאה החברתית?

לאחר מלחמת ששת הימים הנהיג שר הביטחון דאז, משה דיין, את מה שכונה מדיניות "הגשרים הפתוחים" - מדיניות שנועדה להקל על העברת סחורות בין ירדן לשטחים, ואפשרה מעבר פועלים מיהודה ושומרון ורצועת עזה לתחומי הקו הירוק. דיין ביקש לנטרל כך את המוטיבציה לפיגועים, לשכך את העוינות נגד השלטון הישראלי, ולחזק את הקשר בין ירדן לפלסטינים. בדומה למצב כיום, ישראל נהנתה אז מהשקט ששרר בשטחים. מדיניותו של דיין זכתה לשבחים.

אך היה אדם אחד שהביט אל מעבר לשקט - דוד בן-גוריון, שבשלב זה כבר לא נשא בתפקיד ממשלתי. הוא שלל את מדיניותו של דיין מההיבט החינוכי-כלכלי. הוא חשש כי בהפיכתם של הפלסטינים לכוח עבודה זול ייפגע העיקרון הציוני הבסיסי, שביקש ליצור את "היהודי החדש", זה שאינו שקוע רק בלימודי תורה או במסחר, אלא מקיים את עצמו בעבודה עברית, כולל במלאכות כפיים. ב-1970 הוא התריע כי "אם זה יישאר ככה, אז כעבור עשרים שנה לא יהיו פועלים יהודים בארץ".

40 שנה למותו של בן-גוריון - פרויקט דעות מיוחד

היו שראו בהכרזתו מודל מיושן. בשנות השבעים כבר פג קסמה של עבודת הכפיים בעיני הישראלים. בן גוריון הבין זאת, ולכן ביקש לרתום את ההתפתחויות הטכנולוגיות לעיקרון העבודה העברית. "הפתרון למצב הוא חינוך טכנולוגי משוכלל", אמר. "עלינו להגיע לכך שפועל יהודי יישאר פועל, אבל הוא לבדו, בעזרת הטכנולוגיה, יוכל לעשות את מה שעושים עכשיו עשרה".

במבט בדיעבד, הוא צדק. ישראל מצטיינת בתחומי ההיי-טק, אפילו בייצוא מסוים של תרבות לעולם, ובוודאי במקצועות חופשיים. אך את המלאכות השחורות מבצעים אחרים - אמנם כבר לא הפלסטינים, אלא עובדים זרים, אך בכך רק הוחרפה הבעיה: גם בכל הנוגע לדילמות המוסריות שנוצרו בנוגע ליחס כלפיהם, וגם באשר לבעיה הכלכלית-חברתית הנובעת משימוש בכוח עבודה זר וזול.

הביקורת של בן-גוריון על האופן שבו השיגה ישראל שקט מדומה לפרק זמן בשטחים היא רק דוגמה לאחד המאפיינים הבסיסיים בדפוסי הנהגתו: כמעט בכל פעולה שעשה, כמעט בכל הכרזה שהכריז, הוא הטמין גם צופן הפעלה לדורות הבאים. לא בכל דבר הוא צדק, אולם הוא לעולם הפנה את מבטו קדימה, אל ההתפתחויות שהעריך שיבואו, ולא ביקש לפתור רק את בעיות השעה.

חשוב להבין את הגישה של בן-גוריון כאשר מנסים לברר מה הוא היה חושב על החברה הישראלית כיום, מפני שסביר כי מחשבתו לא הייתה קופאת למושגי הזמן ההוא. לכן תהיה זו שגיאה לחלץ ציטוטים מסוימים ולהתאימם למצב הנוכחי. ועם זאת, אפשר בכל זאת להעריך כי דווקא לעידן הרשתות החברתיות הוא היה מתחבר. כדי לשמור על קשר עם הציבור, במנותק מהתיווך של אמצעי התקשורת, מהם היה מסויג, הוא ניהל חלופת מכתבים ישירה עם האזרחים: מדי חודש קיבל והשיב לעשרות עד מאות מכתבים בסוגיות משתנות. בימינו, פייסבוק יכול היה לשמש לו ערוץ ישיר שכזה. אך באותו מובן, נראה כי גם היה מסתייג מהמלל הרב המושקע במדיה החדשה. עיקרון בסיסי בתפיסתו היה כי דיבור שאינו צמוד למעשה הוא ריק מתוכן.

מאותה סיבה, סביר ש"הזקן" היה מתרשם ומסתייג מגל המחאה החברתית של השנים האחרונות. הוא היה מעריך את הלהט המהפכני, את החתירה לשינוי - אך היה מתפעל פחות מהניסיון להשיג את התיקון רק באמצעות דרישות מהממשלה. מהצעירים שהפגינו בקיץ 2011 בשדרות רוטשילד הוא לא היה מצפה להתמודד לכנסת או להסתפק בהובלת הפגנות נוספות, אלא לממש את תביעתם בעשייה, שכוללת ויתור על נוחות חייהם.

מן הידועות היא, שבן-גוריון התיישב בשדה בוקר כדי לאותת לעם על הצורך בהפרחת השממה בנגב. אולם אחת הסיבות הפחות ידועות לכך שבחר בגיל 67 לנטוש את לשכת ראש הממשלה, לטובת עבודה בדיר של שדה בוקר, הייתה מתח בלתי פתור בינו לבין עצמו. הוא חש מצוקה על כך שמאז צעירותו קרא לעבודה עברית וליצירת "היהודי החדש", אך לאחר שעלה ארצה פנה תוך זמן קצר לנתיב הפוליטי, ולא ממש עבד כפועל בעצמו. בעשור השביעי לחייו הוא התמודד עם מצוקת הרפת בקיבוץ כדי להיות שלם עם עצמו: להשיג את הסיפוק הנפשי של אדם שאינו דורש מאחרים את מה שאינו תובע מעצמו. לבן גוריון היו גם שגיאות, אבל זהו העיקרון החלוצי שבשמו נאבק, בעשור האחרון לחייו, נגד הנהגת המדינה. זה גם אחד הנדבכים הבסיסיים שחשוב לזכור בכל הנוגע למורשת שהותיר האב המייסד, 40 שנה לאחר מותו.

אבי שילון הוא מחבר הספר החדש "בן-גוריון, אפילוג" (הוצאת עם עובד), שבוחן את סיפור חייו והשקפת עולמו של בן-גוריון בשנותיו האחרונות