ד"ר יגיל לוי זיהה בספרו "מצבא העם לפריפריות" את שחיקת הלגיטימיות של משאבי צה"ל. שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה כתב ד"ר לוי כי בזמן שהצבא נלחם, התחדשה והתעצמה הביקורת על משאביו תוך דרישה להכפיף את התנהלותו לכלכלת השוק. הביקורת עלתה כבר בשנת 2003 והיא באה לידי ביטוי בהסתערות על תנאי משרתי הקבע במסגרת הקיצוץ באותה שנה בתקציב הביטחון, למרות תכנית פיטורין ענקית שהצבא מימש באותם ימים.
המסר העיקרי של נושאי הדגל החברתי הוא שיש להסיט משאבים מכיסיו העמוקים של הצבא לטובת תקציבים חברתיים. שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הדף את הניסיון להלך אימים על מערכת הביטחון ואמר אז "החיים קודמים לאיכות החיים". אחרי העיסוק במשאב הכלכלי עברו כלי התקשורת והפוליטיקאים לעסוק ביתר שאת במשאב החברתי של צה"ל: המועמדים לשירות ביטחון בכלל, ההשתמטות, נשירה משירות על רקע בעיות נפשיות, נשים, חרדים ומילואימניקים. השיח המתמשך יצר תמורות מרחיקות לכת בשירות הצבאי בדגש על השירות הסדיר. הצבא הגדיל את מכסות החרדים, שדרג את מעמדו של חייל המילואים, פתח מקצועות מגוונים לנשים וצמצם את תופעת ההשתמטות. הביקורת נמשכה והצבא הדף אותה באלגנטיות כל פעם מחדש תחת הטענה של גודל האיומים על מדינת ישראל והחובה להתעצם.
חלק מהמלחמה על התקציב גלשה לעתים מחוץ לחדרי הדיונים. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל גבי אשכנזי ניצל את ההערצה אליו בציבור וביטל את הניסיונות לפגוע במעמדו של משרת הקבע, תוך כדי שהוא כופף את ידי שר האוצר דאז ד"ר יובל שטייניץ ושובר את הכלים.
האתגר כעת הוא שונה. מול מערכת הביטחון ניצב שר אוצר שאפתן ונמרץ ששם לעצמו מטרה לקחת כסף מאלה שיש להם ולהעביר אותו לאלו שמשוועים לשינוי. לפיד התחייב להיות רובין הוד. בקרב האחרון על התקציב נחל יאיר לפיד מפלה למרות השאיפות הגרנדיוזיות לשנות דפוסי חשיבה בממשלה ובחברה הישראלית. ראש הממשלה בנימין נתניהו התערב, הסיט תוספת של 2.7 מיליארד שקלים לטובת משרד הביטחון וצה"ל והחזיר למטה הכללי את הצבע ללחיים. לפיד, כך אומרים בכירים בצה"ל, הפסיד בעיקר בזירה התקשורתית. הוא נכשל בהסברה. לפיד לא הצליח לשכנע שמאחורי הקיצוץ בתקציב הביטחון עומדים היגיון ומחשבה ולא גחמה או רצון להיות שר האוצר הראשון שהצליח לכווץ את ממדיו של צה"ל. לכן, טוענים אותם בכירי צה"ל, לפיד עוד ישוב לקרב מאסף ובסיבוב השני יהיה הרבה יותר קשה.
חשוב לציין, כי הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ לא המתין ליאיר לפיד והוציא אל הפועל תכנית רה-ארגון בצבא שכוללת קיצוץ תקציבי, הסטת משאבים, עצירת פרויקטים גדולים, הפסקת אימונים, סגירת יחידות, ומכירת מחנות צבא שיהפכו לשכונות יוקרה. כל המהלכים הללו לא גרמו לציבור לחשוב שהצבא מתאים את עצמו למציאות העכשווית ונוצר הרושם שגל הביקורת העכור נגד הצבא בדגש על משרתי הקבע עוד יבוא. זה עניין של זמן.
האם המטכ"ל פתוח לשינויים?
דגלס א' מקגרגור כתב בספרו "Breaking the Phalanks" שכדי לבצע את השינוי בצבא יש לשאול שאלות קשות: מי הוא האויב שלך, אילו יכולות צריך הצבא כדי להנחית מהלומה עליו, כיצד לארגן את כוחות היבשה בתוך הכוח הבין זרועי, כיצד להבטיח שהטכנולוגיה לא תקדים את החשיבה בתוך הצבא, איך לא לבזבז אנרגיה ומשאבים על שינויים וכיצד משנים תרבות. כבר עכשיו יש ביקורת בתוך הצבא על ההחלטה להקים אוגדה נוספת בפיקוד צפון. קצין בכיר במטה הכללי התבטא בפורום לא רשמי ואמר כי העלויות של השינוי מופרזות והתוצאה בקצה התהליך לא תביא לשינוי הרצוי. "אם נאמוד את השינויים שבוצעו רק בעשור האחרון במבנה הצבא נגלה שבוזבזו מיליארדי שקלים רק על פירוק והרכבה מחדש של יחידות, מטות ומפקדות", אמר אותו קצין בכיר שנזהר בהשמעת ביקורת בתוך המטכ"ל. ההתעקשות על הומוגניות מחשבתית, גורס מקגרגור, היא המכשול לשינוי.
מקגרגור הציג דוגמא מימי הפלישה של הגרמנים לפולין בסתיו 1939. גנרל ג'ון הר מפקד העליון של חיל הפרשים כתב מכתב לכלל קציני החיל וביקש מהם להכריע בבחירה בין פרשים על סוסים או כוח ממוכן. הר היה ידוע כמי שמתנגד לשינוי בדפוסי החשיבה ותומך באופן כמעט אבסולוטי בפרשים. כך גם מפקד חיל הרגלים ומפקד הארטילריה. הפקודים שחששו מאוד להביע דעה חדשנית כדי שלא ייפגע עתידם המקצועי, עשו בחירה בהתאם לרצון מפקדי החילות. בספטמבר 1939 מונה ג'ורג' מרשל לתפקיד יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב. הוא זיהה כי מפקדי החילות צרי אופקים ונוקשים, ביטל את תפקיד מפקדי החילות וכך ניצח במלחמה.
ברוח החלטות אמיצות שמקבל הרמטכ"ל הנוכחי רא"ל בני גנץ - כמו לפטר 4,000 משרתי קבע ו-500 אזרחים עובדי צה"ל - נכון להעמיק את השינוי ובחינה של מערכים בעלי מסורת בת עשרות שנים. הנה לכם דוגמא אחת.
לא מעט רמטכ"לים עסקו בייעוד של חטיבת הצנחנים בעשור האחרון. האם נכון לשמר את יכולת הצניחה? באיזה היקף והאם לאפשר לחטיבת הצנחנים להמשיך ולגייס את המועמדים לשירות ביטחון דרך מסלול ההתנדבות (המוגדר כמשאב יקר ביותר, א"ב) ומה באמת תרומתה של החטיבה למודל צבא העם?
קצין בכיר באכ"א לשעבר וכיום בעל תפקיד בכיר במילואים סיפר כי הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במיל' אשכנזי התחבט בשאלות הללו בזמן שקצינים בכירים באגף התכנון וקצינים חובשי כומתה חומה קראו לו לצמצם באופן משמעותי את היקף הצניחה. "גבי תמיד טען כי העובדה שכל נער שישי שמועמד לשירות ביטחון בישראל מבקש להתגייס לגולני מועילה לכלל חטיבות החי"ר", סיפר הקצין הבכיר, "כך גם הצנחנים. מי שלא מתקבל אליהם הולך לחטיבות חי"ר אחרות כדי להגשים את החלום וכדי לצנוח מנסה להתקבל לגדודי הסיור השונים... אבל עדיין כרסמה אצלו התחושה שצריך לשנות את המצב. להשוות בין חטיבות החי"ר כולל את הצנחנים". גם בחינה של מסלול ההתנדבות לצנחנים עמדה על הפרק.
במטה הכללי רצו שינוי אבל חששו מביקורת של פגיעה במיתוס בן עשרות שנים. אותו קצין באכ"א נזכר בשיחה עם אלוף אביב כוכבי עוד כשהיה מח"ט הצנחנים וזה דחה על הסף כל שינוי במבנה החטיבה, תוך כדי שהוא מפנה לערכי יחידת הצנחנים והתרומה שלה מחוץ למסגרת המבצעית - כמו התמיכה בנערי "רפול", שמשרתים עד היום בצנחנים כלוחמים ובקרב שורותיה יש מ"פ שהיה נער מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות, א"ב). כדי להבין את המסר שבוקע מבין שורות הצנחנים יש לקרוא את הספר "פלוגה ד'" של מרדכי (מוטה) גור, בו הוא מתייחס לערך ההתנדבות דרך השאלה: מדוע המפקדים בחטיבה כל כך נוקשים כלפי צנחן וסלחנים כלפי מי שלא טרח כלל להתנדב. "אלה שני עולמות", הסביר גור, "או שהנך משלנו, או שאינך משלנו...". הקצין הבכיר לשעבר מאכ"א שכיום משרת בחברה גדולה במשק טוען, כי ההחלטה להמשיך במסורת הצניחה ובמסלול ההתנדבות נמשכה עד עצם היום הזה על בסיס התכניות האופרטיביות, אף שהפעם האחרונה שביצע צה"ל צניחה מבצעית הייתה בצניחה במתלה לפני 40 שנה.
ועדיין נשאלת השאלה - האם צה"ל באמת צריך להגדיל את היקף הצניחה שעולה כל כך הרבה כסף? מפקד החטיבה האדומה לשעבר תא"ל אמיר ברעם שאביו צנח במתלה (הצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל, א"ב), הצליח להוביל חשיבה מבצעית שסחפה אחריה את המטכ"ל להחזרת הצניחה בהיקף של חטיבה, אחרי 15 שנה של צמצומים. לא ברור אם לעובדה שבראש הצבא עומד צנחן הייתה תרומה מכרעת אבל אל"מ ברעם הסביר כי הוא רואה באישור התרגיל חשיבות רמה באמון שניתן בחטיבת הצנחנים ובכשירות המיוחדת שלה.
מפקד בית הספר לצניחה לשעבר אל"מ במיל' אבי מוניס, הסביר, ש"העתקת כוחות ממקום למקום ללא הקמת שדות תעופה או איתור מנחתים ארעיים תעניק גמישות לדרג המדיני בזמן אמת. הצנחנים יכולים להגיע לאן שמטוסי התובלה יטיסו אותם. יש בכך רק יתרונות. המטוס טס ומצניח את הלוחמים למשימות הכרעה". אל"מ ברעם התעקש לנהל תרגיל במתווה מבצע של צבא ארה"ב באפגניסטן. "חטיבת הצנחנים מחזירה לעצמה כשירות שחייבת להיות בסל היכולות של צה"ל", אמר בשיחת כתבים בשנת 2012, "אנחנו חיים במציאות משתנה במזרח התיכון ולכן אנחנו חייבים להחזיר את הכשירות לתוקף. זה רלוונטי למרחקים קרובים ורחוקים. כל צבא מערבי שמכבד את עצמו חייב לדעת להצניח חטיבה שלמה בעומק שטח האויב".
מנגד קצינים בזרוע היבשה טוענים כי חייבים לבצע ארגון מחדש של הנושא ולצמצם את היקף התרגילים שעולים כסף רב. "40 שנה הסתדרנו ללא הצניחה, נראה שכך גם זה יהיה ב-40 השנים הבאות", אמר קצין לשעבר בזרוע היבשה שכיהן כראש מחלקה, "צריך לשמור על הכלי הזה שנקרא צניחה בקרב יחידות העלית, וגדודי הסיור של החטיבות וגם זה תחת סימן שאלה גדול כי אין כסף לצבא בשנת 2013 ונשאלת השאלה מה קודם למה".
מדוע לאפשר בשנת 2013 מסלול התנדבות לצנחנים?
כל קצין באכ"א יודע שמתנדב לשירות עולה בכמה מונים במוטיבציה על פני לוחם אחר, אך יחד עם זאת בימים אלו בצה"ל עולים קולות שקוראים להשוות בין תנאי הצנחנים לתנאי שאר החטיבות, כי הייעוד המבצעי של כולן לא שונה בהרבה מהייעוד של חטיבת הצנחנים - ובטח לא פחות מורכב. בימים בהם צה"ל נאבק על כל מלש"ב ומבקש למצות את הפוטנציאל שבו, ראוי ונכון לבחון את שאלת ההתנדבות כדי שהאיכויות יתפלגו בצורה שווה בקרב חטיבות החי"ר. הישגי חטיבת גולני והשפעתה על כלל הצבא הולכים ומתרחבים, כך גם בקרב חטיבת כפיר שהפכה ליצואנית קצינים לבה"ד 1 ותפקידי מפתח בדרג הנפרש בשל גודלה ואיכותה. אז לאן נעלמה התרומה של הצנחנים בתחום?
אלוף פיקוד דרום לשעבר דורון אלמוג שגדל בחטיבת הצנחנים ופיקד עליה, מודה כי הוא משוחד: "צדק חברתי וצדק בחלוקת המשאב אנושי זה דבר יפה אבל כשאתה בונה ארגון לפי פונקציות ויכולות עם משימות גדולות אתה חייב לשמר הון אנושי. אתה רוצה ליצור ייחודיות ואתה משיג אותה בין היתר על ידי מסלול ההתנדבות. אחרת איך תיצור יחידה שהיא חוד החנית?".
מפקד חטיבת גולני לשעבר המיתולוגי תא"ל שמואל זכאי, טוען כי מסלול המתנדבים הוא מושג אנכרוניסטי שיש לבחון אותו בצורה דקדקנית מחדש: "אין שום הבדל בין הצנחנים לגולני למעט הצניחה. תסתכל על ההישגים בעשור האחרון ותבין כמה הישגים שייכים לגולני. מסלול ההתנדבות היה נכון לפני עשרות שנים שהצבא היה קטן ורצית להקים יחידות. אתה רוצה לומר לי שהקרב בנגמ"ש פחות קשה מצניחה ממטוס? טעות. אני הייתי פותח גם את משימת הצניחה לבחינה. בטח בעידן שבו מדברים על רכש של מטוס שיודע לנחות אנכי (מטוס ה-V-22). החברה הישראלית משתנה לנו מול העיניים. משפחות שלמות לא גומרות את החודש. נכון לבחון כל דבר מחדש".
אלוף במיל' אלמוג טוען, כי לא נכון לבחון את הצנחנים רק על פי מבחן האש ויש להתבונן באופן רחב יותר על התרומה של החטיבה לכלל הצבא, "אני מצפה מהצנחנים לתרום יותר לצה"ל. לא רק בהקשר המבצעי אלא בענייני פיקוד, חינוך, שירות קבע לאורך זמן, ופעולות חברתיות. למה? כי הם מתנדבים ומצופה מהם ליותר". מוטה גור, כתב על זה בספרו, "ההתנדבות אינה מעשה חד פעמי. היא התחייבות מתמשכת ומתחדשת להתנדב עוד ועוד למלא כל תפקיד, לבצע כל פקודה... המתנדב מרגע שחובש כומתה אדמה, מרגע שנועל נעלי צנחנים... קנה המידה שלו גבוה יותר ומשום שהחבורה אליה הוא שייך מצומצמת, דרישותיה קפדניות מאוד". בחטיבת הצנחנים טוענים גם היום כי הם קלטו מאז ומתמיד את כל שכבות האוכלוסייה כולל משכבות העולים, הפריפריה ובעלי הקב"א הנמוכה, אך אין זה סותר את העובדה שמסלול ההתנדבות מייצר קרקע נוחה לתחילתה של הכשרת הלוחם בחטיבה. זאת, בשונה מחטיבת גולני שנאבקה בשנים האחרונות בהיקף בני הנוער משכבות מצוקה שהתגייסו אל החטיבה תוך דרישה להחלת דיפרנציאליות על מסלול הגיוס בדומה לתמהיל האנושי של הצנחנים. המאבק של גולני צלח אך לא במאה אחוז. הבכורה עדיין בידי חטיבת הצנחנים.
מאדירים את המיתוס של הצנחנים
יש קסם בחטיבת הצנחנים ועננה של היסטוריה שמרחפת מעליה. הירכית אותה לובשים הלוחמים בשילוב כנפי הצניחה והנעליים האדומות מאדירים את המיתוס, אך באותה נשימה הופכים אותה לסוג של פרה קדושה. היוקרה שנוצרה סביב החטיבה היא זו שכנראה הובילה קצינים רבים כמו אלוף במיל' יום טוב סמיה, אלוף יאיר גולן, ולאחרונה את תא"ל רוני נומה ותא"ל איתי וירוב לחזור ולחבוש את הכומתה האדומה אף שפיקדו על חטיבות חי"ר כמו גבעתי, הנח"ל וכפיר.
"זו שמירה על הגמוניה", מסביר קצין בכיר לשעבר בפיקוד דרום ששרת כמפקד גדוד בחטיבת גבעתי, "הם (הצנחנים, א"ב) הסכימו שסיירת מטכ"ל תשתמש בכומתה אדומה אבל כשגבעתי ביקשו נעליים אדומות הם התנגדו. אפילו כשאנחנו כלוחמי סיירת שקד עברנו לפיקוד תחת חטיבת גבעתי הם שללו מאתנו את הזכות לנעול נעליים אדומות". קצין אחר מזרוע היבשה מוכן להישבע שהורים שכולים שלחו למח"ט המיתולוגי אלוף במיל' יום טוב סמיה כומתה סגולה בחבילה כאקט מחאה, לאחר שהחליט לחבוש את הכומתה האדומה עם סיום תפקידו (חשוב לציין כי אלוף במיל' סמיה עד היום בקשר הדוק עם ההורים השכולים של החטיבה שנפלו בתקופתו ומגיע מדי שנה לעצרת הזיכרון החטיבתית, א"ב).
כשהלחץ על המערכת הצבאית גדל והמטכ"ל נמצא תחת עין בוחנת של הדרג המדיני וכלל החברה הישראלית נכון לבחון פרות קדושות. הדיבורים מאחורי הקלעים לבחירתו של ח"כ עפר שלח מ"יש עתיד" שגדל בחטיבת הצנחנים לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון יכולה להוות סוג של שינוי בדפוסי החשיבה או שההגמוניה רק תתחזק.
כל טורי קצין איסוף
לפניות לכתב: amitbohbot@walla.com