אובאמה לא לוקח צעד קדימה

שנות ה?30 ותחילת ה?40 של המאה הקודמת התאפיינו בארה"ב באווירה קיצונית של בדלנות ושל ניכור כלפי שאר מדינות העולם וזרים בכלל. המוטו הנפוץ בקונגרס ובתקשורת היה: "עיזבו אותנו מהבעיות שלכם". לא במנותק מהאווירה המתנכרת הזאת, פשטה אז באמריקה אנטישמיות חריפה, לעיתים מלווה באלימות, שגרמה לכמה אישים יהודים בולטים דוגמת השופט העליון פליקס פרנקפורטר ולעיתונות שבבעלות יהודית כגון ה"ניו יורק טיימס" להתעלם ממצוקת היהודים באירופה, "כדי לא לעורר גלים נוספים של אנטישמיות".

ההנהגות הפוליטיות של ארה"ב היום, משני צידי המתרס, ידחו אמנם בכעס את הטענה שהן נגועות בבדלנות, אך העובדות בשטח ודברים שנאמרים ונכתבים מעל בימות ציבוריות שונות מעידים שהטענה הנ"ל אינה מופרכת לגמרי. בצד הימני של המפה הפוליטית יש כאלה הששים להפגין את בדלנותם, ואילו בצד השמאלי מעדיפים ביטויים דוגמת "להוביל מאחור" או "נפעל רק באמצעות האו"ם ומשפחת העמים". אך בדלנות היא עניין של התנהגות מעשית ולא של סמנטיקה. כך, למשל, הנשיא אובאמה אומר שאמריקה אינה רוצה עוד להיות "השוטר של העולם", והיועצת שלו לביטחון לאומי, הגברת סוזן רייס - כדי להצדיק את הקו הנרפה מול סוריה ואיראן - אומרת כי "יש עולם שלם שגם שם לארה"ב אינטרסים והזדמנויות".

אובאמה אמנם הצהיר בנאומו באו"ם שאיראן והשלום הישראלי?פלשתיני הם אינטרס אמריקני מובהק, אך השאלה היא כיצד ממשלו מפרש את האינטרס הזה. דוגמה בולטת למנטליות הבדלנית ניתנה בשבוע שעבר במאמר מערכת של ה"ניו יורק טיימס", שבהתייחס למורת הרוח של בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במזה"ת על דרכו של ממשל אובאמה בענייני איראן, מצרים וסוריה, כתב: "חובתו הראשונה של אובאמה היא לאינטרסים הלאומיים של אמריקה, והוא צדק לחלוטין כשסירב להיגרר למלחמה בסוריה או להיכנע ללחצים המופעלים עליו שיבזבז את הסיכוי הנדיר להגיע במו"מ לפתרון בסוגיה הגרעינית האיראנית". במילים אחרות: כל הנושאים האלה, כולל הגרעין האיראני, הם אינם אינטרס לאומי של אמריקה.

מובן שהמאמר אינו נמנע גם מלהאשים את רה"מ נתניהו בניסיון "לטרפד כל אפשרות לעיסקה גרעינית עם איראן, כולל באמצעות לחץ על הקונגרס האמריקני". מכאן לא רחוקה הדרך להצגתן של בעלות בריתה של אמריקה דוגמת סעודיה, נסיכויות הנפט וכמובן ישראל, כ"מזיקים" המנסים לחבל באידיליה המתרקמת בין אמריקה לאיראן. דווקא בעמודי החדשות והפרשנות של העיתון נמתחת ביקורת על חוסר התפקוד של הבית הלבן בעניינים השונים, לרבות נושאי חוץ.

ה"וושינגטון פוסט" טוען כי טעותו של אובאמה היא שהוא סבור שמה שמתרחש במזה"ת אינו בבחינת איום רציני על האינטרסים האמריקניים, וכי אפשר פשוט "להעביר את הדברים לטיפולם המעורפל של האו"ם ושל ועידות ז'נבה השונות, ששם מתגורר שר החוץ ג'ון קרי...".

מאמר מעט ציני בשבועון הרפובליקני "וויקלי סטנדרד" מתייחס בהקשר זה גם לנושא הפלשתיני. לדעת הכותב, ארה"ב השתמשה בסכסוך הישראלי?פלשתיני כדי לחזק את אחיזתה הן על ישראל והן על הפלשתינים, ודרכם על המזה"ת כולו, אך אם אין לאובאמה וליועציו עוד עניין באזור זה, הרי גם אין עניין מיוחד במציאת הסדר לסכסוך הישראלי?פלשתיני, "שהוא ממילא נושא מקומי שאין לו כל השפעה על יציבות העולם, ומי שלא הבין זאת - בא האביב הערבי והזכיר לו את זה".

אחד ההבדלים, ולאו דווקא לטובה, בין שנות ה?30 וה?40 של המאה ה?20 ותקופתנו אנו הוא שאז עמד בראש ארה"ב פרנקלין רוזוולט, שהבין שחרף הבעיות הכלכליות הקשות שפקדו את אמריקה תצטרך ארצו להיחלץ לעזרתה של בריטניה כדי להציל את העולם החופשי כולו, כולל את אמריקה עצמה, ואילו כעת קיים לפעמים הרושם שארה"ב מעדיפה ביודעין להתעלם מאחריותה כמנהיגת העולם החופשי.