ההפגנה האחרונה של העובדות הסוציאליות במאבקן ההירואי לשיפור תנאיהן בשנת 2011 התקיימה אחרי חתימת ההסכם הקיבוצי שלהן. ההפגנה הזו לא התקיימה מול המעסיקים, אלא מול מי שייצג אותן - ההסתדרות הכללית ובראשה עופר עיני. מה שקרה שם יכול לקרות רק באיגוד עובדים שחוקתו מאפשרת לעומד בראשו להתערב, לשנות, לבטל ולהסכים - בשם העובדים. גם בלי לשאול אותם. העובדות הסוציאליות יצאו למלחמה, זכו לתמיכה ציבורית גורפת, צברו מומנטום חיובי - ולבסוף בא "מישהו" מלמעלה, והחליט בשבילן על תנאים גרועים בהרבה מאלו שהן ביקשו.
עופר עיני, שהודיע היום על פרישתו המתוכננת מראשות ההסתדרות, התגאה לאורך כהונתו שהוא לא עושה מלחמות ופותר דברים "בצורה יפה". ובכן, אם לפתור בצורה יפה משמעו לעשות יד אחת עם מעסיקים על מנת להשיג שקט תעשייתי - הוא אכן עמד במשימתו.
ומה עם עובדי הקבלן?
איש אחד, מבוגר, סיפר לי פעם על המלחמות שניהלו זה עם זה ירוחם משל (מזכ"ל ההסתדרות) ובומה שביט (נשיא התאחדות התעשיינים) בשנות ה-70. הוא סיפר לי את זה א-פרופו החברות המוזרה והבלתי נתפסת של עופר עיני ושרגא ברוש - היורשים של משל ושביט. זו שותפות שהרימה גבה גם אצל מי שאינם נסמכים על ההיסטוריה, ואשר תהו מה יש לו למייצגם של עובדי ישראל לבלות בצמידות רבה כל כך למייצג המעבידים, והאם אין כאן הימור על עתידם ופרנסתם של עובדים אלו.
לא רבים יודעים זאת, אבל ההסתדרות הפסיקה לאגד עובדים למשך תקופה ארוכה. למעשה, רק ב-2010 חודשה הפעילות להקמת איגודים חדשים, וזאת בשל האתגר שהציב מול ההסתדרות "כוח לעובדים" - ארגון עובדים דמוקרטי שבו רק העובדים מחליטים, בהצבעה, על הדברים החשובים באמת, כמו האם להפסיק שביתה או האם לחתום על הסכם קיבוצי.
ועדים הסתדרותיים יכלו לבחור בין ציות עיוור ומלא לכבוד היו"ר ועושי דברו, תוך ויתור על זכויותיהם המלאות, לניסיון להילחם ולעמוד על שלהם בהתאם לרצון העובדים. במהלך השנים התסריט חזר על עצמו שוב ושוב - מהחברה לאוטומציה ועד חיפה כימיקלים, מאקרשטיין ועד רכבת ישראל, מכללית רפואה משלימה ועד לתיאטרון הקאמרי: ועדים ועובדים בעלי יוזמה מצאו עצמם מותקפים על ידי "האבא" שלהם, ונאלצו להיכנע, להתפרק, לקבל מרות או להילחם מתוך ארגון אחר. ההסתדרות של עיני גם לא השכילה להפנים את קיומו של ארגון עובדים נוסף, ולא להתוות מסגרת הבנות בין הארגונים, וגם שם בחרה במלחמה.
אך אולי הכישלון הגדול ביותר של עיני היה כישלונו, או חוסר רצונו, לספק מענה לקבוצת העובדים המוחלשת והענייה ביותר בישראל: עובדות ועובדי הקבלן. הקואליציה הארצית להעסקה ישירה מעריכה את מספר עובדי הקבלן בישראל ב-400 אלף איש ואישה. זהו ציבור גדול שמועסק באופן פוגעני על ידי סרסורי עבודה, ושזכויותיו נפגעות על בסיס קבוע ויומיומי. נכון, ההסתדרות השביתה את המשק פעם אחת ליום אחד במחאה על התופעה, ואף הגיעה להסכם שמשפר את תנאי עובדי הקבלן בתחומי השמירה, הניקיון וההסעדה, ועל כך מגיעות ברכות לעיני. אבל - ויש כאן אבל גדול - ההסתדרות לא נתנה את דעתה לציבורים גדלים והולכים של עובדי קבלן במקצועות אחרים, כמו הוראה למשל. ההסתדרות אינה מאגדת עובדי קבלן, ומעל הכול - היא אינה רותמת את כוחה העצום למלחמה בעצם התופעה, ובמאבק למען העסקה ישירה.
ההסתדרות של עופר עיני קידשה את הסטטוס-קוו, את השקט, את הדממה המבורכת, את ההסכמים (והשותפות) בין "הגדולים", תוך הותרת חלקים נרחבים מציבור העובדים, ובתוכם המוחלשים ביותר, בצד הדרך. ובזאת, בדאגה לחוליה החלשה ביותר, נמדד כל איגוד עובדים באשר הוא.
שרון לוזון הוא חבר בקואליציה הארצית להעסקה ישירה, ופעיל למען זכויות עובדי הקבלן במועצת העיר ת"א-יפו
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il