הפרדה. דו צדדית

דוריס ושימי קוראים להם רוסים. אנה, נסטיה, פטר ודשה קוראים להם ישראלים. הם גרים כולם באותה שכונה בדרום תל אביב, מסתובבים באותן סימטאות, מעבירים את החופש באותה בריכה, אותה ספריה, אותו מועדון, אותו חום. בעיקר, אותו שיעמום. אבל הם ישראלים והם רוסים. ישראלים ורוסים לא מתערבבים.

דוריס ושימי.

דוריס, בת 15, ושימי, בן 16.5, נולדו בשכונה. הם חברים, שנתיים יחד. דוריס לומדת במגמת ספרות בבית ספר מקצועי. שימי נחשב מנהיג בשכונה. התספורת המחומצנת שלו היא מעשה ידיה של דוריס.

"בחופש, אנחנו קמים בצהריים. שמים את הג'ינס, יושבים בבריכה. בלילה אנחנו יושבים ברחבה של המתנ"ס, לפעמים מסתובבים קצת בשכונה. הולכים לישון בבוקר. יש כאן ילדים, שמתחילים בגיל -12 13 עם גראס, לפעמים גם בולעים אקסטות. יש כאלה שגונבים. ילדות בנות 12 מסתובבות עם בחורים מבוגרים. נראה לי, את במקומנו כבר היית שמה חבל (על הצוואר). הרבה מתחילים להידרדר בחופש. גם להורים לא כל כך איכפת מהם".

דוריס: "חברים רוסים מהשכונה אין לנו. האמת, אין איתם קשר בכלל. זה בגללם. הם מקללים אותנו ברוסית. אצלם זה מאפיות. מכות זה מכות. האמת, אני שונאת רוסים".

פטר, אנה.

פטר, צנום שחום, בן 15 אך נראה יותר כמו בן 10, הגיע לארץ לפני שנה מאוקראינה. הוא מתגורר בדירת שני חדרים עם הוריו ואחיו הקטן. מעשן הרבה. האח, בן 6, ישן בחדר עם ההורים. ריח לא נעים ממלא את הבית. האבא עושה הובלות מהשוק עם עגלת סופר מרקט, שחונה בכניסה לבית. 20 שקל למשלוח. האמא מטפלת בקשישים. בחופש הולך פטר, כמעט כל יום לגלוש באינטרנט בספריה של השכונה. שעה אחת עולה שקל. הוא לא הולך אף פעם ליותר משעה.

"ישראלים מתייחסים לרוסים לא טוב. אומרים לי, לך לרוסיה, כוס אמא שלך. כאן, לקלל את ההורים של מישהו זה מאוד נהוג. אצלנו, זה משהו בלתי נסלח. בכיתה שלי היה ילד אחד שקיללו אותו ככה. הוא ממש לא שלט בעצמו. הרים על הילד שקילל את אמא שלו שולחנות, כיסאות. שבר לו את הפנים, זה שקילל שכב שבוע בטיפול נמרץ".


אנה, בת 14, עלתה מאוקראינה לפני שנתיים. בלונדינית, נראית מפותחת מכפי גילה. מנומסת. לא מעשנת. לומדת ב"שבח", תיכון ברמה גבוהה על טהרת העולים. אנה לא שולטת בעברית, כי גם בבית הספר מדברים רוסית. במקצוע, אמא כלכלנית, אבא טכנאי מחשבים. עכשיו, אבא זבן בסופר ואמא בייביסיטר.

" לפני שבוע ישבתי במועדון. איזה ילד קטן סתם קילל אותי. הסתובבתי אליו ושאלתי, יש לך בעיה? הוא אמר 'כן, את רוסיה'. קמתי ללכת והוא זרק עלי מטקה. יצאתי אליו כדי להגיד שאם אני רוסיה זאת לא בעיה: יש הרבה רוסים בישראל. שלושה בנים התחילו להרביץ לי. הנה, תראי את השריטות מהמכות. יש פה הרבה ישראלים שלא אוהבים רוסים. אני חושבת שזה בגלל שאנחנו יותר חזקים ויפים. יש ישראלים שכן אוהבים רוסיות. זה רק הבנים. אני לא חושבת שאני אתחתן עם ישראלי. לא רוצה שיהיה לי בעל ישראלי. אני חושבת שישראלים זה ישראלים, רוסים זה רוסים. ככה זה יישאר".

נסטיה, דשה

נסטיה, בת 13 וחצי, עלתה מקאזאן לפני 4 שנים. שיער כהה. מעשנת בשרשרת. "מגיל 11.5 אני מעשנת. אם יש לי מצב רוח טוב, זה חצי קופסא. מצב רוח רע, 2-3 קופסאות. בתחילת החופש הלכנו כאן מכות עם ישראליות. הן אמרו שהרוסיות זונות. אני יודעת שאני לא זונה. מישהו ראה אותי שוכבת עם מישהו?".

דשה, בת 13, עלתה מאוקראינה לפני 4 שנים. בהירה, יפה, לבושה בגדים לבנים. לא מתיישבת איפה שמלוכלך. פעם באה לבקר את אמא שלה בחברה בה היא מנקה, והציעו לה לדגמן.לפעמים היא עובדת בדוגמנות תמורת כמה עשרות שקלים. על הצוואר תלוי לה צלב. היא נוצריה. לומדת בבית ספר נוצרי ביפו.

"יש לי חברים מדיזנגוף, מהטיילת, ערבים, כושים, אבל לא מהשכונה. אני לא אוהבת את הבנים כאן. את הבנות בכלל לא. הן שונאות אותנו כי החברים שלהן מסתכלים עלינו. הם אומרים, כל הרוסיות זונות. טוב, אני זונה, מה אכפת לכם. הכי חשוב שיהיה לי כבוד לעצמי".
נסטיה: "רוצה לשמוע משהו? הישראלים הכי חכמים בעולם!"
דשה: "בטח. הם לומדים בי"ב מה שאני למדתי בכיתה ג'. הישראלים, כמו שהם מתעוררים בבוקר, ככה הם יוצאים מהבית. הולכים למכולת בתחתונים. אני מתלבשת יפה אפילו בשביל לזרוק את הפח. הנה, תראי את הילדה הזאת. עם השמלה הקרועה. תראי איך היא מלוכלכת. אני לא מבינה פה את האימהות. ביד אחת קפה הפוך, ביד שניה סיגריה, והילדה מסתובבת. אצלנו אין כאלה דברים".

נסטיה: "את זוכרת מה שהיה בדולפינריום? כל החברים שלי מתו שם. היינו חבורה של אולי 20. היה תור ארוך, וחצי הלכו לאכול גלידה. אני הלכתי איתם. אחרי שתי דקות שמענו בום, ויש צעקות, ואנחנו חוזרים ורואים ידיים ורגליים מפוזרות. אבא אמר לי בטלפון לחזור מיד הביתה. אמרתי לו שאני לא חוזרת עד שאני רואה שלפחות חצי מהחברים שלי בחיים".