אובמה: כך חולפת תהילת עולם

אם היה צורך בהוכחה נוספת לעובדה שעידן הדומיננטיות האמריקנית במערכת הבינלאומית הנוכחית נמצא בתהליך של שקיעה מואצת, בא דירוג המגזין "פורבס" של האישים המשפיעים ביותר בעולם ל?2013 והעניק לה אשרור נוסף. המימד המפתיע היחיד במדרג ההשפעה ששירטט כתב העת לא היה מעוגן בהדחתו של ברק אובמה מראש המצעד על ידי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אלא בכך שהנשיא האמריקני נחת במקום השני והקדים דמויות מרשימות הרבה יותר מבחינת הישגיהן המוכחים (דוגמת הקנצלרית הגרמנייה אגלה מרקל) או מבחינת החזון מעורר ההשראה שעיצבו (דוגמת האפיפיור פרנסיסקוס הראשון).

ואכן, בחלוף חמש שנים כמעט מאז כניסת אובמה לבית הלבן, מתברר לחלוטין שמעצמת העל האמריקנית חזרה במנהרת הזמן לעידן הנשיא קרטר משלהי שנות ה?70 של המאה ה?20. לא זו בלבד שממשל קרטר הקרין חולשה בולטת אל מול האתגרים המדיניים והאסטרטגיים שבפניהם ניצב (ובין השאר השלים עם כליאתם הממושכת של 53 דיפלומטים אמריקנים בתוך מתחם השגרירות בטהראן ללא תגובה), אלא שדפוס התנהלותו הכולל במרחב הבינלאומי היה רצוף סתירות פנימיות וחוסר עקביות מינימלי. למרות התמורה בנסיבות הגלובליות והאזוריות, העלה אובאמה מן האוב את קווי המתאר המטושטשים של ימי קרטר, והוא ממשיך לפסוע במשעול שהיתווה מגדל הבוטנים מפליינס, ג'ורג'יה, שנחת במשרד הסגלגל ב?20 בינואר 1977. כך, למשל, באותה מידה שבמשך שלוש שנים תמימות (עד לפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979) הוביל קרטר קו מדיני פייסני בתכלית כלפי בריה"מ, בה במידה נגזרה גם מדיניותו של ממשל אובמה כלפי "מדינות סוררות" (דוגמת איראן וסוריה) ממסכת שלמה של הנחות יסוד ליברליות מובהקות, שבטבורן - כיאה לחתן פרס נובל לשלום - שלילת האופציה הצבאית כנדבך לגיטימי בארגז הכלים האסטרטגי של מעצמת העל האמריקנית.

ב?1980 זה היה קרטר שלאחר היסוסים אינסופיים יזם פעולת חילוץ צנועת היקף לחילוצם של בני הערובה מכלאם בטהרן (פעולה שנכשלה כישלון חרוץ). ואילו לאחרונה זה היה אובמה שנרתע אפילו מהנחתת מהלומת טילים ממוקדת ומוגבלת נגד כוחותיו ומתקניו הצבאיים של בשאר אסד. זאת חרף התחייבותו הנחרצת לעשות זאת לאחר שדמשק חצתה את כל הקווים האדומים במישור הלוחמה הכימית. נכון הוא הדבר שהמערכה שבאפגניסטן טרם הסתיימה, אך תאריך היעד שקבע הממשל לסיום מעורבותו בה שריר וקיים. ואילו בזירה הלובית, שגם בה פעל, הקפיד לשמור על פרופיל נמוך, ולמעשה נגרר אחרי שותפיו בנאט"ו, בבריטניה ובצרפת. אותם דברים אמורים גם בזיקה למרחב האיראני, שבו להיטות היתר שמפגינים "כל אנשי אובמה" להגיע להסכם עם ממשל הנשיא רוחאני מחלישה את עמדת המיקוח שלהם עוד בטרם נכנס המשא ומתן לשלביו המכריעים.

תמונה דומה של חולשה, הגובלת בשלומיאליות, עולה במישור הפנימי. לאחר שהשקיע את רוב מרצו ומשאביו הנשיאותיים לקידום היהלום שבכתר - חוק הרפורמה בביטוח הרפואי - מתקשה כעת הבית הלבן ליישם בפועל את התוכנית לאחר אישורה הפורמלי, והתוצאה כעת היא תוהו ובוהו ארגוני מתמשך העלול לשים לאל את החזון כולו. תמונה דומה של עבודת מטה כושלת, המלווה בחוסר רגישות מינימלי, עולה גם מפרשת סנודן, על כל הסתעפויותיה וגלגוליה השונים. אין ספק, גם בהקשר זה הפגין אובמה חולשה, ניתוק וריחוק, ונמנע ממעורבות מתבקשת ומכניסה ל"קופסה השחורה" של סוכנות הביטחון הלאומית.

על רקע זה אין זה מפתיע שפוטין, הנהנה גם משולי תמרון רחבים יותר מבית, עקף את אובמה וכבש את פיסגת ההשפעה. ימים יגידו אם תהליך הידרדרות והוויתור מרצון על מעמדה המוביל של ארה"ב כמעצמת העל ההגמונית, תוך כדי התכנסות לתוך עולמה הפנימי, יימשך גם אל תוך 2014 ויבוא לכלל ביטוי גם במשאל הבא של מגזין "פורבס".