עיצוב עקרונות, בלי טריקת דלתות

בחלוף שליש מן התקופה שהוקצתה למשא ומתן הישראלי?פלשתיני, מסתבר שלא קוצר הזמן ימנע את ההגעה להסדר שלום מלא עכשיו, אלא המרחק הגדול בין הצדדים והקשיים הפוליטיים שניצבים בפניהם. הפלשתינים הציגו את עמדותיהם לגבי כל הנושאים שעל סדר היום, אבל ישראל לא עשתה זאת, משום שמדובר בעמדות שלא תהיה להן תמיכה בעולם (ככל הנראה, התנגדות לחלוקת מזרח ירושלים, התנגדות לכל פשרה, ולו סמלית, בנושא הפליטים הפלשתינים מ?1948, התנגדות להצבתו של כוח רב?לאומי במדינה הפלשתינית והתוויית גבול על קו רחוק מן הקו הירוק). זהו מצב שלא יאפשר לאמריקנים להציע הצעות גישור, שהרי גישור חייב להיות בין שתי עמדות ידועות, וכאן ידועות רק עמדות הצד הפלשתיני.

פוליטית, קשה מאוד לראות כיצד זוכה ראש הממשלה בנימין נתניהו לרוב בתוך הקואליציה שלו להסדר קבע: לצד תמיכה אפשרית של יש עתיד או חלק ממנה ושל התנועה, עלולה הליכוד ביתנו להתנגד לכל הסכם קבע באורח גורף, כאשר ישראל ביתנו כולה תקבל את הצו של אביגדור ליברמן ותצביע נגד. בליכוד יהיו רק חברי כנסת מעטים שישתכנעו כי ההסכם עדיף על המצב הקיים. הבית היהודי תתנגד נחרצות ותוכל להתחלף, במצב זה, במפלגת העבודה, אבל ספק אם נתניהו יהיה מוכן להעמיד עצמו בראש קואליציה יונית, כאשר הוא נפרד מרוב חברי הכנסת שלו.

בצד הפלשתיני נהנה כרגע אבו מאזן (מחמוד עבאס) מיתרון, כתוצאה מן ההחלשה הגדולה של חמאס, אבל עדיין אין הוא יכול להביא לשולחן המשא והמתן את רצועת עזה - הוא יודע כי חמאס לא ייתן יד לשום הסכם שייחתם עם רמאללה. כל הסכם מלא שייחתם יוכל להתבצע רק ברצועת עזה, ולהמתין לשינוי שיתרחש - או לא יתרחש - ברצועה.

ביום שלישי בבוקר הפתיעו החדשות בקול ישראל עם ידיעה המדברת על שינוי שחל אצל אבו מאזן, ועל כך שהוא מוכן לאפשרות של הסדר חלקי. גם אם הידיעה תוכחש ממקורות פלשתיניים, היא מבטאת הערכה ריאלית בצד הפלשתיני, אשר לפיה עדיף הסדר זמני שיבטיח את הקמתה של המדינה הפלשתינית בגבולות בלתי קבועים, על פני כישלון המשא ומתן ודחיית העצמאות הפלשתינית למועד בלתי ברור.

העמדה הפלשתינית הרשמית, עד כה, היתה כי יש להגיע להסכם קבע עכשיו, אבל אפשר להתפשר על מימושו, ומימוש זה יוכל לארוך שנים אחדות. הנשיא הפלשתיני אמר לי במפורש כי אם יוסכם על עקרונות להסדר קבע ועל לוח זמנים למימושם, יסכים להסדר מדורג לקראת מימוש הסדר הקבע. מה שלא יוכל להסכים לו הוא הסכם ביניים ממושך, ברוח הצעתו של ליברמן, אשר כוונתו היא להפוך את ההסדר הזמני להסדר של קבע.

עד כה דיברו כל הצדדים המעורבים במשא ומתן על אופציה אחת בלבד: הסכם שלום מלא בתוך תשעה חודשים. עכשיו מתברר עד כמה יומרני הוא הרעיון הזה בנסיבות הפוליטיות הקיימות, ועד כמה האפשרות להסדר מדורג מעשית יותר. ממשלת נתניהו אינה מתלהבת מקביעת לוח זמנים להסדר מלא, אבל - להערכתי - תוכל להתפשר ולהסכים לתאריך יעד. לעומת זאת, יהיה לה קשה הרבה יותר להסכים לשורה של עקרונות מרכזיים, שיתייחסו, מטבע הדברים, גם לנושאי ירושלים והפליטים.

את הבעיה הזו אפשר לפתור על ידי כך שצד שלישי - כלומר האמריקנים - יציע את העקרונות להסכם שלום, ואילו שני הצדדים - הישראלי והפלשתיני - "ירשמו לפניהם" את העמדות האמריקניות בלי שיאמצו אותן. אני מעריך שנתניהו יוכל לחיות עם זה, אבל עד כה סירב עבאס לפתרון כזה ועמד על כך שהעקרונות יסוכמו עם ישראל. השינוי שחל - אם אכן חל - אצל אבו מאזן אינו בעצם הנכונות להגיע להסדר חלקי ולהקמת מדינה פלשתינית מייד, עם גבולות זמניים, אלא בנכונותו לכך שארה"ב תציע את העקרונות. זהו המפתח להסדר ביניים.

את מחצית השנה הבאה נכון יהיה להקדיש לשני נושאים עיקריים: האחד - משא ומתן רציני ואינטנסיבי בין ישראל והפלשתינים, בעזרת מומחי המפות של שני הצדדים, לקביעת גבולותיה של המדינה הפלשתינית, שתקום עכשיו. סביר להניח שמדובר יהיה במדינה על כ?60 אחוזים מן הגדה המערבית. משא ומתן זה יהיה מלווה בהידברות על הסדרי הביטחון; הידברות שלא תהיה כרוכה, ככל הנראה, במחלוקות שאי אפשר להתגבר עליהן.

הנושא השני - והוא יוטל בעיקר על מרטין אינדיק - הוא עיצוב העקרונות להסדר הקבע. גם אם תהיה זו הצעה אמריקנית, אין ספק שיהיה צורך לנהל משא ומתן, מאחורי הקלעים, עם שני הצדדים, כדי שיוכלו לחיות עם המסמך החדש ולא לטרוק את הדלת. יהיה זה אתגר לא פשוט לאמריקנים, אבל כיוון שמדובר בגשר של מילים ולא בצורך לקבל הכרעות בעלות השלכות מעשיות בשטח (כגון קביעת גבול בירושלים או היקף הפיצוי לפליטים), אפשר יהיה להתגבר עליו באמצעות ותיקי התהליך המדיני.

כך, למשל, אפשר לקבוע, עקרונית, כי ירושלים תהיה בירת ישראל ואל?קודס תהיה בירת פלשתין, בלי להתייחס לחלוקות ולגבולות. בנושא הפליטים אפשר יהיה להתייחס לפיצוי כספי שיינתן על ידי קרן בינלאומית שישראל תשתתף בה, על מתן אפשרות לפליטים (בעיקר לאלה שנפלטו לאחרונה מסוריה ולכל מי שהמדינה הפלשתינית החדשה תסכים לקבלו) להיקלט בפלשתין. ואילו בנושא גבול הקבע בין שתי המדינות אפשר יהיה להתייחס לכך שגבול שביתת הנשק הישן בין ישראל לירדן יהיה קו התייחסות לקביעת הגבול החדש, בלי לקדש את קווי 1949.

הסדר קבע הוא העדיפות הראשונה. גם אם אי אפשר לממשו עכשיו במלואו, זהו הדבר הנכון לעשות. כיוון שקשה מאוד להעלות על הדעת, בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, שהצדדים יוכלו להסכים ביניהם על הסכם כזה, עדיף להוביל לקראת הסכם מדורג, שיביא להסכם קבע בעוד שנים אחדות. הידיעה שיצאה השבוע מרמאללה עשויה לקדם את האופציה הזו.