עדיין לא הגיע מצב של "טורקיה יוק" לדידי האמריקנים, אך זה בהחלט עשוי להיות הכיוון. וושינגטון, ולא רק היא, שואלת את עצמה, אמנם בחוסר רצון, אם תחת שלטונו של רה"מ ארדואן לא התרחקה טורקיה מקשריה המסורתיים עם המערב במידה כזאת שאפילו חברותה בת 61 השנים בנאט"ו הופכת יותר ויותר לחסרת משמעות.
ממשל אובאמה, השקוע עד צוואר בתסבוכות פנים מטרידות, מוצא עצמו לאחרונה בסיטואציה בלתי מוכרת מבחינתה של אמריקה זה עשרות בשנים, בשעה שכל בעלות בריתה הערביות המסורתיות במזרח התיכון מתרחקות ממנה או שאינן מסתירות את הסתייגותן ממהלכיה בענייני מצרים וסוריה, קל וחומר את חששן פן וושינגטון תימנע מלנקוט קו תקיף כלפי ההתגרענות האיראנית.
מי שנתנה לאחרונה ביטוי תקיף וכעוס במיוחד להסתייגויות ולחששות האלה היא דווקא סעודיה, בעלת בריתה הוותיקה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון (ברית המבוססת על אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים הדוקים); דובריה ביקרו בפומבי ובשיחות סגורות עם חברי קונגרס אמריקנים את מדיניותו (או את חוסר מדיניותו) המזרח?תיכונית של הממשל. גם החלטתה של סעודיה שלא להצטרף למועצת הביטחון נובעת מחששה שוושינגטון עלולה לנקוט יוזמות ומהלכים בלתי מקובלים עליה בנושאים הנ"ל.
שרשרת הכישלונות של הדיפלומטיה הטורקית
אשר לטורקיה - הרי זו זכתה בעבר למעמד מיוחד בעיני וושינגטון, בהיותה חברה חשובה בברית הצפון?אטלנטית ומרכיב מרכזי בהיערכותה האסטרטגית של אמריקה בדרום?מזרח אירופה ובמזרח התיכון. גם הקשרים ההדוקים עם ישראל מילאו תפקיד חשוב מבחינה זאת, ואכן הקרע המשמעותי הראשון במפת האינטרסים האמריקניים באזורנו היה בין טורקיה לבינינו.
צעדים טורקיים נוספים, שארה"ב לא יכלה שלא לפרשם כבלתי ידידותיים או כמתגרים, לא איחרו לבוא: רכישת מערכת הגנה אווירית מסין במקום מהמערב (דבר שעלול לאפשר לסינים היכרות מקרוב עם מערכות נאט"ו הממוקמות בטורקיה), הידיעות על הספקת אמצעי לחימה שונים לאל?קאעידה בסוריה והגילוי העיתונאי על מסירת סוכני מודיעין ישראלים לידי איראן.
מבחינה אובייקטיבית, אפשר להתייחס לדברים הנ"ל גם כחוליות בשרשרת הכישלונות של הדיפלומטיה הטורקית, כגון הברית הנכזבת עם הנשיא אסד, היומרה הכושלת לעמוד בראש מחנה סוני שיקיף את המזרח התיכון כולו, הכוונה לשמש דוגמה אידיאולוגית ומעשית לשליטיה האיסלאמיסטים של מצרים (כוונה שהתפוגגה והלכה לנוכח הדחת האחים המוסלמים מהשלטון), ולבסוף - הרחקתה של טורקיה מכל עמדת השפעה בנושא הפלשתיני. כל אלה הפכו את טורקיה למשענת קנה רצוץ בעיני וושינגטון. אמנם לאחרונה התחדשו דיונים על צירופה של טורקיה לאיחוד האירופי, אך ספק אם המדינות הקובעות באיחוד מתלהבות מהאפשרות הזאת.
בעיתונות, בקונגרס ובממסד מדיניות החוץ הוושינגטוני נשאלות בימים אלה שאלות קשות בנוגע למדיניות הממשל בדבר התסריטים האפשריים, רובם מדאיגים, במזרח התיכון. לאור מה שתואר במאמר ב"ניו יורק טיימס" כמדיניותו החדשה של ממשל אובאמה במזרח התיכון - שנראה שיש בה יותר חורים מאשר תשובות - מקבלות שאלות אלו משנה תוקף.