לפני כעשור, בתקופה שבה החריף הקיטוב בין דתיים וחילונים, התבקשתי לעמוד בראש צוות שיגבש הסדר זוגיות בישראל. התבקשנו לגבש הסדר שיתיישב, מחד, עם דרישות ההלכה ועם המאווים של אנשים דתיים - ומאידך, עם הצרכים החילוניים האזרחיים מאידך. ההסדר שגיבשנו נועד להקים מסלול זוגיות אזרחי רשמי ומוכר על ידי המדינה, שיהיה פתוח לכל המעוניין - אבל בה בעת, ביקשנו להבטיח שהמסלול שייווצר לא יוכר כנישואים על ידי ההלכה, וזאת מתוך הרגישות לחשש הדתי מפני ממזרות.
בהתחשב באלה, גיבשנו הצעה הממליצה על כינונו של מוסד חדש: "ברית הזוגיות". מוסד זה אמור היה לאפשר לבני זוג שאינם רוצים או שאינם יכולים להינשא בנישואים דתיים, להתקשר בברית זוגיות ולהירשם כבני זוג. לרישום יהיו משמעויות משפטיות מרחיקות לכת, ובעצם הוא יקנה לבני הזוג את כל הזכויות והחובות המשפטיות שהחוקים האזרחיים בישראל מקנים כיום לזוגות נשואים - כגון זכויות סוציאליות, זכויות ירושה, זכויות רכוש, מזונות, אפשרות לאמץ ילדים ועוד. כמו כן, לראשונה, הצענו מערך דינים העוסקים בהתרה אזרחית של קשרים זוגיים.
ומה עם "ידועים בציבור"?
הצעת ברית הזוגיות התקבלה מיד עם לידתה בחשדנות משני הצדדים. מהצד הדתי, היו שחששו מאובדן המונופול של הרבנות ושל בתי הדין הרבניים על הסדרת הזוגיות בישראל, ומן הלגיטימציה המשתמעת לחיי אישות שאינם מערבים נישואים דתיים. מהצד החילוני, נמתחה ביקורת על ההצעה בשל הנכונות לוותר על ה"מותג" נישואים אזרחיים, ובשל ההסכמה לשמר את הנישואים הדתיים בשליטה אורתודוקסית.
תשובתנו למבקרים משני הצדדים של המתרס הייתה כי מדובר בהצעת פשרה, שמטבעה אינה מספקת את המאוויים של אף אחת מהקבוצות - אך שתי הקבוצות יכולות בכל זאת לחיות עמה. עוד טענו כי ההצעה משפרת לעין ערוך את המצב הקיים, מנקודת המבט של שתי הקבוצות.
ואולם, ביקורת אחת נוקבת שהושמעה באוזניי באופן פרטי על ידי אינטלקטואל בעל תפקיד ציבורי, הטרידה אותי מאז."אינני מבין את עצם הרעיון בהצעת פשרה בנושא", אמר. "הלא אם לדתיים יהיה הכוח, הם לעולם לא יסכימו לוותר על שליטתם בענייני הנישואים. ולעומת זאת, אם לנו, החילונים, יהיה הכוח - מדוע שנתפשר על ברית הזוגיות ולא נתבע נישואים אזרחיים מלאים?".
ביקורת זו הטרידה אותי אז ומוסיפה להטריד אותי גם כיום. היא מציגה את הדמוקרטיה כמערכת יחסים כוחנית בין שתי קבוצות שכל עניינן הוא השלטת האמיתות, האינטרסים והערכים המנחים את קבוצתם. היא שוללת את האפשרות לדיאלוג כן בין אחים, שגם אם אינם מסכימים בכל נושא, הם נכונים לוותר בנושאים המהווים ציפור הנפש של הקבוצה המתחרה. השנים שחלפו הוכיחו לכאורה את צדקתה של אותה נקודת מבט פסימית, שאינה מאמינה בפשרות ובהידברות אלא רק במאבקים של כוח - ומתקשה להאמין בחלופה אחרת של דמוקרטיה, המבוססת לא רק על הכרעת רוב או על משא ומתן כוחני, אלא גם על דיאלוג הבנת האחר ורצון אמתי להתפשר עמו.
בימים הקרובים צפויה סיעת יש עתיד להניח על שולחן הכנסת נוסח מחדש של הצעת חוק ברית זוגיות. עצם הגשת החוק והחזרת נושא ברית הזוגיות לסדר היום של הציבור בישראל הינה בשורה משמחת ויש לברך כל כך בחום. ברם, השמחה והתקווה מהולות בכמה דאגות: ראשית, בכמה היבטים מוותר הנוסח של ההצעה הנוכחית על מגנוני ביטחון שנועדו להבטיח כי ברית הזוגיות לא תיחשב כנישואים על פי ההלכה. ויתור זה עלול להחזיר בדלת האחורית את חשש הממזרות.
שנית, בעת שהצענו לראשנה את הצעת ברית הזוגיות, סברנו שדווקא הכרה במסלול של ברית זוגיות תאפשר לצמצם את מוסד ה"ידועים בציבור", המפורש כיום בהרחבה על ידי הפסיקה. כך, על פי אחד מפסקי הדין של בית המשפט, קשר זוגי בין שלושה חודשים מעניק זכויות לצדדים כאילו היו נשואים. מצב זה חותר תחת ערכי המשפחה ומטשטש את האבחנה בין קשרים מזדמנים לבין קשרים המשקפים מחויבות ארוכת טווח. בניגוד לכך, הנוסח הקיים של ההצעה מאמץ את רעיון ברית הזוגיות מבלי להתייחס למוסד הידועים בציבור, ובכך מחמיץ את ההזמנות להבחין בין שני המוסדות.
נוסף על כך, לפחות על פי הדיווחים בתקשורת, ההצעה מוצגת כיוזמה חד-צדדית של מפלגת יש עתיד, ללא שיתוף פעולה אקטיבי מצד הבית היהודי ותוך דילוג על שלב הדיאלוג שכה חסר בציבוריות הישראלית. אם כך, מתעורר חשש ששוב נחמיץ הזדמנות לפתרון או לפחות לשיפור משמעותי וחיוני במצב הקיים. משום כך, אני קורא הן ליש עתיד והן לבית היהודי לחדש את "ברית האחים", לפחות בהקשר ל"ברית הזוגיות".
פרופ' שחר ליפשיץ הוא דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, ומראשי פרויקט זכויות האדם והיהדות במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il