אין לי רשיון עבודה. יש לי חתיכת נייר. דף נייר פשוט שאני מקפל ושם בכיס. הנייר הזה הוא הזהות שלי בישראל. הדבר היחיד שמעיד שאני, טספהיוויט מדין מאריתראה, חי וקיים בישראל. כתוב שם: "רישיון זה אינו מהווה רישיון עבודה".
אולי אתם מאלו שחושבים: "מה פתאום ניתן להם אישורי עבודה? שלא יהיה להם פה יותר מדי נוח. שלא יישארו". אני כאן לא כי חשבתי שיש פה זהב ברחוב. אני פה כי הבית שלי, אריתראה, עולה בלהבות. רק לעבור את הגבול מאריתראה זו סכנת מוות, כי יורים עלייך. לא הסתכנתי רק בשביל עבודה. הייתי נואש, לא מטורף.
נייר שמשמעותו "קל לניצול"
פעם חיפשתי עבודה באיזה מקום בישראל. "שלום", בירכתי עם כניסתי. "שלום"; "יש אצלכם עבודה?"; "יש, תראה לי את הוויזה שלך". נתתי לאיש את הנייר שלי. "כתוב פה שאסור לך לעבוד". הראיתי לו טופס שמסביר שהממשלה אולי לא מרשה לי לעבוד - אבל בעצם מרשה לו להעסיק אותי. שלא יקנסו אותו. זו המדיניות כרגע. המעסיק נראה מבולבל. "לא, לא, אני לא רוצה משהו ארוך לקרוא. תראה לי רישיון עבודה אמיתי".
אין לי רישיון עבודה, ובכל זאת אני עובד. רוב מבקשי המקלט עובדים. עובדים בעבודות זמניות, או "שחור", או אצל חברות קבלן. המשכורת מגיעה כמו מתנה - בלי תלוש, בלי ביטוח בריאות, רק כסף במעטפה. ולפעמים זו באמת מתנה. כי הרבה פעמים אתה עובד ולא משלמים לך הכול. אתה עובד חודש, ואז אומרים לך "נשלם מחר". למחרת אומרים, "נשלם לך מחר". אחר כך פשוט לא עונים לך לטלפון. חתיכת הנייר שלי בעצם אומרת שקל לנצל אותי, או לא לשלם לי שכר מינימום או לא לשלם לי בכלל.
במקצועי אני אח מוסמך, ואחרי כל מיני עבודות זמניות אני עכשיו מטפל סיעודי בבית אבות באזור השרון. בלי אשרת עבודה אמיתית, אני לא יכול לעבוד שם כאח מקצועי. כשביקשתי לעבור את מבחני ההסמכה של אחים ואחיות בישראל, נמסר לי ממשרד הבריאות כי האשרה שאני מחזיק בה לא מאפשרת את זה. אני גם לא יכול לגור ליד בית האבות בו אני עובד. אף אחד לא הסכים להשכיר לי דירה בהוד השרון או ברעננה בלי רישיון עבודה שיוכיח שאני באמת עובד, ואוכל לעמוד בתשלומי שכר הדירה. בעלי הדירות לא מכירים את האשרה שאני מחזיק בכיס, ויחד עם כל מה שהם שומעים עלינו בתקשורת, הם חוששים להשכיר לנו דירות. חתיכת הנייר שלי בעצם דוחפת אותי לגור בדרום תל אביב, המקום הכמעט יחיד בו בעלי דירות מוכנים להשכיר לנו חדרים, במחירים מופקעים.
בדרום תל אביב גרים הרבה אריתראים, כי זה אחד המקומות היחידים בהם אפשר לשרוד אם אתה אריתראי מבקש מקלט, בלי עבודה מסודרת ובלי תנאים סוציאליים, שחי תחת הסיכון התמידי שפתאום לא יהיה לך מה לאכול. בדרום תל אביב תמיד יהיה מישהו אריתראי שייתן לך מקום לישון. תוכל לשכור דירה. אנחנו תלויים זה בזה, אז אנחנו תקועים בדרום תל אביב.
ודרום תל אביב כרגע תקועה איתנו. אני יודע שבאזור הזה לא קיימים המשאבים או התשתיות הנחוצים להתמודד עם המספר הגבוה של האנשים שגרים שם. אני רואה את המצוקה של התושבים הישראלים, ואני חושב שזה יכול להיות אחרת. אם אשרת השהייה שמשרד הפנים נותן לי כל שלושה חודשים תהיה רישיון עבודה אמיתי, אני וחבריי נוכל להתפרנס בכבוד ולבחור עבודה ומגורים בכל מקום בישראל. בדרום תל אביב יהיה פחות צפוף. למעסיקים יהיה ברור מה מותר ומה אסור. לכולם יש משהו להרוויח.
טספהיוויט מדין, בן 40, הוא אזרח אריתראה השוהה בישראל באשרת מבקש מקלט
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il