בנט מחפש אליבי

אלה ימים של תעוקת לב, שתחזור ותפקוד את הציבור פעמיים בששת החודשים הקרובים. שחרור מחבלים מכאיב ומעורר תחושת אין אונים. בעיקר ביממה שבה נודעת זהות הרוצחים, ומה עשו ליהודים תמימים.

מלכתחילה יכול היה בנימין נתניהו לחסוך מעצמו שלושה שלבים של צער. אבו מאזן תבע כי ישחרר לקראת חידוש המשא ומתן המדיני את כל 104 המחבלים הרוצחים, ואילו נענה היה מצוי כבר אחרי אי הנעימות הרצופה.

אבל הוא חשש שמא לא יעמוד יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן בדיבורו לסייע במיגור הטרור ולהימנע מפנייה לאו"ם להכיר בו כבמדינה, ולפיכך החליט להחזיק את המפתח בידיו. ארבע פעימות, ארבעה בריחים.

ברור כי שחרור אסירים רוצחים, שעשו כן על רקע לאומני, הוא משגה (גם אם הם יהודים). אך הימין בממשלה העדיף את שחרור האסירים על פני הפסקה זמנית של הבנייה בהתנחלויות. זו היתה טעות. אפילו נפתלי בנט יודע במסריו.

רק שהשחרור הפך עובדה, וישראל אינה מדינת פיראטים וחייבת לעמוד בהתחייבויותיה. גם בישראל ביתנו יודעים שאבו מאזן לא הפר את הבטחתו ולא עלה מחדש על דרך הטרור, ואין עילה להודיע כי משנחתם ההסכם אפשר לפוררו. כאשר שרי הבית היהודי וישראל ביתנו ועמיתיהם וסגניהם מהליכוד מבקשים לדון עתה מחדש בהחלטה, הם עושים כן לצורכי אליבי במפלגותיהם, ואולי גם כדי להרגיע את מצפונם, שלא קמו בעת ההכרעה הראשונה על רגליהם, ולא יצאו את חדר הישיבות לצמיתות.

פולמוס זה מחייב הדמיה ברמה של תסריט. ראוי לחשוב על האפשרות הבאה: בגלל רצונה של ארה"ב - הנתמכת במדינות ערב הסוניות - להתרכז בבלימת מיזם הגרעין האיראני, היא מוכנה להקפיא לשנתיים את המשא ומתן הישראלי?פלשתיני. הממשלה בירושלים נענית ברצון, אבל הרשות הפלשתינית אינה יכולה להשלים עם כך.

כדי לרצותה - כך לפי התסריט הדמיוני - המשא ומתן מוקפא לשנתיים והכל נותר על מקומו, אבל ישראל נדרשת לשלם בשחרור 104 הרוצחים היוצאים עתה לחופשי, ואולי אפילו 208. האם תמורת חופש פעולה בבניית התנחלויות והפסקת המשא ומתן עם הפלשתינים היו נפתלי בנט ואורי אריאל ואורית סטרוק מסכימים לשחרור האסירים הביטחוניים? אין לי ספק שהתשובה היתה חיובית.

מה להם עוד 100 רוצחים פלשתינים מזדקנים, שכבר נכלאו יותר מ?20 שנים, לעומת שיתוק הפעילות המדינית ותנופת בנייה חסרת תקדים? ללמדך שהיעד אינו הארכת המאסר אלא ביתוק ההתדיינות עם הרשות הפלשתינית.

המחזה הנגלה עתה לציבור הוא שיעור בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות עד כדי מתן עידוד והיתר לאנרכיה. אי אפשר לתקוף את הממשלה מתוכה; אסור לקום עליה בלי נכונות לקום ולצאת שלא כדי לחזור. נחוצה מצד נתניהו מדיניות של הליכה על הסף - מי שיתקוף את הממשלה לאחר קבלת החלטותיה - ייאלץ לעשות זאת מחוץ לתחומה.