קטע מהסרטים

ראשית וידוי - בפעם הראשונה שראיתי את "אמריקן פאי" הפסקתי באמצע, אין מה לעשות סבלתי, לא שיש לי משהו מוגדר נגד הומור סלפסטיק וולגרי (חוצמזה שהוא לא ממש מצחיק אותי, לפעמים אני מגחך), אבל לא הצלחתי להבין מה יש בסרט שהוא תופס כל כך הרבה אנשים, ואפילו כאלו שממש הערכתי את חוות דעתם הקולנועית. אבל מה, איך אמר אייזנהאואר: "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם", מאז ראיתי את "אמריקן פאי" עוד פעמיים ואפילו צחקתי, צחוק לא רצוני כזה, צחוק של אין ברירה.

את "מועדון ארוחת הבוקר" לעומת זאת, ראיתי אולי אלף פעם, בזמנו אפילו ידעתי לדקלם את הסרט בעל פה, גם את פריס ביולר דיי אוף (שזכה לשם הנוראי ביותר התולדות התרגום הישראלי - "שמתי ברז למורה") ראיתי לא מעט פעמים, וביניהם את "יפה בורוד" ועוד פנינים רבות טובות של ג'ון יוז האלילי. האם הבעיה טמונה בי, האם אני כבר לא בראש של סרטי הנעורים? או אולי סרטי הנעורים הפכן למוטציה מטורפת של עצמם ויצרו זן חדש לגמרי של מתבגרים שטופי הורמונים? נראה לי שזה שילוב של שני הגורמים, התוצאה בעינה עומדת, עברתי את הקטע.

"קטע מהסרטים" הוא סרט מוזר. הוא מפתח יחסי אהבה-שנאה עם ז'אנר סרטי הנעורים בכלל ועם סרטי ג'ון יוז בפרט (כיאה לכל פרודיה שמכבדת את עצמה). אבל שלא כמו אמריקן פאי שמבסס את הקו ההומוריסטי שלו על בדיחות קקי פיפי, "קטע מהסרטים" בוחר להוסיף עליהם הומאז' לסרטי הנעורים של שנות השמונים, מה נקרא: לכוון לכל הכיוונים משהו בטח יפגע, או למה לנו להתמקד רק בצעירים של היום, בוא ננסה להביא גם קהל מבוגר קצת יותר.

הבמאי ג'ואל גאלון עשה את שיעורי הבית שלו ללא ספק, תוכלו למצוא כאן בדיחות המבוססות על חתך רחב מאוד של סרטים (וגם אם אתם לא חסידים גדולים של סרטי הנעורים האחרונים, ודאי תבינו את הבדיחות על הסרטים הישנים יותר אם אתם מתחת לגיל 35), חוץ מ"יפה בורוד" והקלאסיקות שכבר הזכרנו תוכלו לצחוק כאן גם על "אמריקן ביוטי", "שש עשרה נרות" ו"משחקי פיתוי".

עבודת הליהוק וההפקה של גאלון ראויה לציון, ג'יימי פרסלי ומיה קירשנר הן השמות הגדולים, אבל הוא פגע בול עם קיילר לי בתפקיד הראשי ועם שורה של כוכבים צעירים שעושים את שלהם על הצד הטוב ביותר, הופעות האורח בסרט משעשעות בפני עצמן, תוכלו למצוא כאן את מיסטר טי בתפקיד השרת החכם, את פול גליסון, המורה מ"מועדון ארוחת הבוקר", באותו תפקיד כמו בסרט המקורי (בסצנה מדהימה בה שוחזר הסט של "מועדון ארוחת הבוקר" אחד לאחד והטקסט הוא אותו טקסט), ומעל לכל את מולי רינגוולד, המלכה הבלתי מעורערת של סרטי הנעורים של שנות השמונים שמקבלת הזדמנות לרדת על הז'אנר ולא חושבת פעמיים, כמו שאמרנו, גאלון עשה את שיעורי הבית שלו.

הדי. וי. די. עצמו דגום מעולה, התמונה חדה והסאונד מצוין, בסטור התוספות המיוחדות לא חסכו הפעם כלום מהקהל הישראלי (שמקבל בדיוק את אותו הדיל כמו החברים בארה"ב). יש כאן שלושה ערוצי קריינות, באחד גאלון והתסריטאי שלו ייבשו אתכם שעה וחצי, השני המצחיק יותר כולל את כל כוכבי הסרט (ולמרות שבדרך כלל כופים על השחקנים לעשות את ערוץ הקריינות כחלק מעבודת יחצנו"ת, נראה שכאן החברה ממש נהנו מכל רגע), הערוץ השלישי הוא ערוץ פופ אפ וידאו בנוסח 1VH, רעיון יפה אבל ביצוע חפיף, התוכן לא משהו.

תוכלו למצוא כאן המון סצינות שנפלו בחדר העריכה מטעמים שונים (רובן בצדק), שמו לב להבדלים באיכות בין הדגימה של הסרט המוגמר לזו של הסצנות החתוכות ותבינו איזו עבודת קודש עושים אנשים בכדי להוציא סרט שיראה כמו שצריך.אם לא די לכם תוכלו להמשיך לטיול של חצי שעה מאחורי הקלעים המחולק לשלושה חלקים שונים (הלבשה, הקטעים המגעילים של הסרט ואיזה סבבה היה לעשות את הסרט) ולקנח בסרט קצר (בכיכובה של ג'ני מקארת'י) של גאלון שנעשה ל-MTV.

ואם לא די לכם אז תציצו בקליפ של מרלין מנסון לשיר “Tainted Love”, תצפו בפרומואים של הסרט ותוכלו לבחון את הידע שלכם בסרטי נעורים (מדובר במבחן מוצלח שמוגש על ידי כוכבי הסרט, תשובות לא נכונות יביאו אתכם לתגובות מצחיקות של השחקנים, תשובות נכונות יזכו אתכם בחיוך).

בסה"כ "קטע מהסרטים" הוא סרט לא רע, בטוח שתצחקו מחלק מהבדיחות, בטוח שלא תצחקו מכולן. הדי. וי. די. מושקע מאוד, הייתי ממליץ לחובבי הז'אנר לקנות אותו, למי שלא מת על הסגנון, מומלץ לקחת אותו מהספרייה ולדאוג לסדר את הראש לפני שאתם