שחרור מחבלים: כבר נכווינו בעבר

הידיעות על חידוש הבנייה ביהודה ובשומרון ובירושלים הן חדשות נפלאות. הידיעות על גל נוסף של שחרור רוצחים מתועבים הן חדשות רעות. הזיקה שנוצרה בין השניים היא בעייתית בלשון המעטה, פגומה ערכית ומדכאת. האם אנו בפתח עידן חדש של מחבל תמורת דירה? 50 תמורת שכונה?
אסור לשחרר מחבלים רוצחים. נקודה. הם שבים לרצוח ולפגע בנו ולזרוע הרג ומוות ברחובותינו. כך היה, כך הווה, וכך למרבה הצער כנראה גם יהיה. נוכחנו בכך בעבר הרחוק והקרוב. נכווינו ברותחין, בצוננין ובפושרין. לא ברור מדוע איננו לומדים את הלקח. מדובר בעובדות, ודוגמאות אינן חסרות.

אין טעם לחזור על הטעויות האלה שוב. השחרור הנוכחי מר עוד יותר מכיוון שהוא מגיע אחרי גל פיגועים. גם בכך כבר התנסינו. שחרור שכזה כשלעצמו, ובפרט אחרי גל טרור, מוסיף עוד שמן למדורת הטרור ומגביה אותה עוד ועוד, ורק מטרפד שלום ותהליכי הידברות במקום לקרבם. העובדה שמדובר בשחרור שכל תכליתו להשאיר את הפלשתינים בחדר אחד איתנו, כדי שיואילו בטובם להמשיך ולשוחח, היא בבחינת חטא על פשע.

הצד השני של המשוואה אינו קשור לעניין, ואסור שיהיה קשור אליו: את ציון וירושלים צריך להמשיך לבנות, כי ההתיישבות ובניין הארץ הם נשמת אפה של הציונות, אבן ראשה ונדבך מיסודותיה. הזיקה בין שחרור מחבלים לבין בניין הארץ כמוה כערבוב טומאה וקודש. הסיפור הציוני ידע לא מעט מעש התיישבותי שנולד מתוך אש, פיגועים ומלחמות. מפת הארץ זרועה בעשרות ובמאות יישובים ושכונות שקמו כאנדרטאות לאזרחים, לחיילים ולגיבורים שנפלו במלחמה ובטרור. מצאנו נחמה אחרי השכול, כשהקמנו עוד ועוד יישובים. ראינו בכך תגובה ציונית הולמת והפטרנו שעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת, ש"עת צרה היא ליעקב" - השכול, ו"ממנה ייוושע", ושבבניין הארץ ננוחם.

מעולם, עם זאת, לא התכוונו לישועה שנולדה בחטא. אף פעם לא נקטנו שיטת "מצווה הבאה בעבירה". העובדה שאנו סומכים את בניין הארץ וירושלים על יתד כה עקומה כשחרור של מחבלים רוצחים, שעלולים לשוב ולהרוג בנו - היא עיוות מוסרי, נוסחה עקומה. אפשר להתווכח על עסקאות של פדיון שבויים תמורת מחבלים, אבל עסקאות או הבנות, אפילו בלתי פורמליות, של "שחרור בנייה" תמורת מחבלים רוצחים?
לכן עדיף - לא מדובשך ולא מעוקצך. מוטב להמתין עם הבנייה עד שנאזור אומץ ונוכל לנהלה ללא זיקות בעייתיות ומשונות ורעות; עד שנאזור כוח לעמוד על שתי רגלינו מול ארה"ב ואובמה ולהבהיר להם שזו ארצנו - ארץ ציון וירושלים, שאותן נבנה במנותק מכל תנאי, זיקה ומגבלה.

קדמונינו אמנם התירו "מצווה הבאה בעבירה", אך רק אם יש בה תועלת לציבור. בעבירה הזאת של שחרור מחבלים יש נזק מובהק וממשי לציבור, סכנת נפשות של ממש. אפילו בנייה בירושלים לא תכסה את הכתם הזה. להפך, היא תוכתם בו. לפיכך את הארץ צריך לבנות במנותק מכל התניה ובכפוף לזיקה אחת - זיקתנו אליה, בעוד מחבלים רוצחים אין לשחרר בעיקר מהטעם היהודי עתיק היומין - "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".