בימים האחרונים פגשתי, בנסיבות שונות, אורחים רשמיים משלוש מדינות זרות. היו בהם אנשי ממשל, קציני צבא בכירים ומומחי מחקר - כולם מנוסים ובקיאים בתחומם ובעלי רקורד עשיר בתווך הדיפלומטי?ביטחוני הבינלאומי. בכל אחת מהפגישות עלה, מטבע הדברים, עניין ההאזנות שביצעה ארה"ב לשלל מנהיגים בעולם, ובהם ידידותיים, דוגמת קנצלרית גרמניה, נשיאת ברזיל ונשיא צרפת. אף אחד מהזרים, חלקם יעדים לכאורה לריגול האמריקני, לא התרגש יתר על המידה מהמעשים. כמי שחיים בתחום היה להם ברור שריגול הוא חלק אינטגרלי מהביזנס - כולם מרגלים אחרי כולם ואצל כולם. אם תרצו, אסוף כפי יכולתך.
הבעיה אינה בריגול. כאמור, ריגול תמיד היה ותמיד יהיה. אנגלה מרקל קוראת בכל בוקר חומר מודיעיני, גם פרנסואה הולנד מקבל תקציר יומי, שנשען לא על סקירת עיתונות אלא על ידיעות ממיטב הסוכנים והסוכנויות, וכמוהם גם 33 המנהיגים האחרים שנעקבו (אם להאמין לפרסומים).
כמעט הכול מונח על השולחן
הבעיה של האמריקנים היא שהם נתפסו, לאור יום, עם השלל ביד, ובעיקר שהם לא ידעו שובע. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת ליירט כל תשדורת, בכל מקום בעולם: אם פעם היית צריך להתחבר פיזית לקו הטלפון ולשים מישהו שיאזין לשיחה, היום מסוגלים מחשבי על ליירט את כל השיחות, המיילים והסמסים בעולם, ואלגוריתמים מתוחכמים אמורים לנתח אותם לפי מילות מפתח ולברור מתוכם את אלה שיש בהם עניין למודיעין.
הפיתוי ברור. הכול (כמעט) מונח על הרצפה, רק צריך להתכופף ולאסוף. כאן, לכאורה, אמור להיכנס המנהיג, שמתפקידו להגדיר קווים אדומים. למשל, לאיזו שיחות של מנהיג ידידותי מקשיבים, ומתי סוגרים את הקווים ואת האוזניים. אפשר להניח שמרקל לא כעסה על הריגול, אלא על שחדרו לפרטיותה; אפשר עוד להניח שגם בישראל עוקבים אחר הפרסומים, בהנחה שגם כאן חשופים להאזנות.
ועדיין, שמה של ישראל עוד לא ממש נכרך בפרשה, וטוב שכך. ישראל נמצאת בחזית הטכנולוגיה, ומן הסתם נוקטת אותם שיטות ואמצעים - מול אויבים וגם מול ידידים. אבל על מה שייסלח לאמריקנים יתקשו בעולם למחול לנו, ולכן סביר שיש גם כאן, כמו בוושינגטון, כאלה המתפללים שהסכר שפרץ אדוארד סנודן ייסגר במהירות, בטרם ייגרמו נזקים נוספים. לא רק בחזית הדיפלומטית, אלא גם כאלה שהשלכות מודיעיניות?מבצעיות כבדות בצידם.