10 קבין של צביעות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל הדיון המדיני בישראל. ככה זה כשבנושא כל כך נפיץ ורגיש כולם יוצאים בסופו של דבר מרוצים. מרוצה השושבינה, ציפי לבני, שבלי סאיב עריקאת והחדר אין תכלית לישיבתה בממשלה. מרוצה בנימין נתניהו, שניהול משא ומתן כלשהו מאפשר לו לשאת ולדון עם מנהיגי העולם על מה שבאמת חשוב לו מירוץ ההתחמשות האיראני. מרוצה אביגדור ליברמן, שהורה לשריו להצביע אתמול (ראשון) בעד החוק שאוסר על שחרור אסירים, ובכך אותת לכולם שהתבוסה בירושלים לא תעבור בשתיקה. מרוצה יאיר לפיד, שבנושא המדיני מציג קו אחיד וברור שלא מייצר לו תבערות מיותרות. מרוצה אפילו שלי יחימוביץ', שהעיסוק המדיני מחזק את נקודת התורפה שלה במאבקה מול יצחק הרצוג על ראשות מפלגת העבודה. אפילו נפתלי בנט, שהיה אתמול למשך יום אחד ילד הכאפות של הממשלה, יכול לסמן לעצמו גם נקודות אור חיוביות. מה רע לו? גם התנגד ויצא המלך של הימין וגם נשאר בממשלה. אחלה של סידור, או במילותיו של אחד משרי מפלגתו שאתמול הוצע לו להתפטר מהממשלה: "אשקול בחיוב ואענה בשלילה".
בעולם מושלם בנט צודק. לו חברי הקואליציה היו יכולים להצביע לפי צו מצפונם, רובם המכריע היה בוחר בהשארת הרוצחים מאחורי סורג ובריח עד שיירקבו בכלאם. אם היו מציבים בפניהם את האפשרות לבחור בין הקפאת בנייה בהתנחלויות לבין שחרור אסירים, הם היו פוסלים בבוז את שתי האופציות וממשיכים הלאה - לעבר עתיד לא ברור. אבל אנחנו בפוליטיקה הישראלית, לא בדיוק המודל הקלאסי של עולם מושלם. בעניין הזה בנט יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו. בהסכם הקואליציוני הוא דאג לכל כך הרבה דברים: לכמות השרים מטעם הבית היהודי שיהיו חברים בוועדת השרים לענייני התיישבות, להעברת האחריות על הגרעינים התורניים למישהו מטעמו, לתפקיד סגן יו"ר הכנסת לאחד מחברי סיעתו ועוד כהנה וכהנה. דווקא את הסעיף המדיני השאיר שר הכלכלה מעומעם ומעורפל. מה הוא חשב לעצמו, שלבני לא תיקח את המשפט "ישראל תחתור להסכם שלום עם הפלסטינים" ותהפוך אותו לחגיגה אחת גדולה?
ששון ואסון
בשולי הדברים ואולי אפילו בקדמתם, מצוי הקשר בין לבני לבין בנט. אהבה והערכה גדולה, נאמר בעדינות, אין בין השניים. הנושא המדיני הוא רק חלק מהפאזל. שרת המשפטים קמה בוקר אחד וגילתה שיו"ר הסיעה של בנט, איילת שקד, מקדמת שלל חוקים שיפגעו בכוחו של בית המשפט העליון. באותו יום תמכו נציגי הבית היהודי בוועדת השרים לענייני חקיקה בהצעתו של ח"כ יעקב ליצמן (יהדות התורה) לאשר קיום משא ומתן על ירושלים רק ברוב של 80 ח"כים. ההצעה הזו, אם תעבור, תייתר לחלוטין את כל מאמציה של לבני לפריצת דרך עם הפלסטינים.
ולא שלבני כל כך תמימה. יום אחד גילה בנט בכותרת הראשית של אחד העיתונים שהיא מתכוונת לבצע שורה של רפורמות בשירותי הדת בישראל. והוא הרי כבר השיק רפורמות בתחום במסיבת עיתונאים מתוקשרת לפני כמה חודשים. ומילא זה, בדיונים על חוק השוויון בנטל לא מפסיקים נציגי התנועה השר פרץ בעבר וכיום ח"כ אלעזר שטרן, לשגע את הבית היהודי סביב שאלת הארכת משך השירות של בחורי ישיבות ההסדר. אפילו שיתוף פעולה עם החרדים נגד סיעתו של בנט בא בחשבון. ככה זה אצל לבני ובנט, יום ששונו הוא יום אסונה, ויום ששונה הוא יום אסונו.
בסופו של דבר, אם יש היגיון מסוים בפוליטיקה הישראלית, השניים האלה ייפרדו לשלום. על הפערים האישיים הם עוד יכולים לגשר ביניהם, כבר ידענו שנאות גדולות מאלו. אבל מבחינה אידאולוגית הם לא יכולים לדור תחת אותו גג קואליציוני. ככל שאנו מתקדמים לעבר שעת המבחן האמיתית של התהליך המדיני, קרב היום שמישהו מהם יארוז את החפצים ויעבור לספסלי האופוזיציה.
