האקדח שהציב בג"ץ על השולחן במערכה הראשונה ירה מוקדם מדי. ימים יגידו אם ייוותרו בו מספיק כדורים עד סוף המערכה השלישית. במדינה מתוקנת לא היה צריך ביהמ"ש להידרש לסוגיה זו. הכלל הגדול של "לא ייעשה כן במקומנו" מחייב איש ציבור שנחשד בפלילים לנטוש לאלתר את משרתו עד תום בירור החשד.
ככל אדם, גם חזקת חפותו בעינה עומדת בטרם הרשעה, אך את המאבק לטיהור שמו עליו לנהל מחוץ לבניין העירייה. אם פקיד זוטר מושעה לאלתר כאשר מוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות, ראש עיר על אחת כמה וכמה.
בהקשר זה ישראל אינה מדינה מתוקנת. ראשי הערים נאחזים בקרנות לשכתם וממאנים לזוז.
בג"ץ מצא עצמו במצב מביך, שזכה בפי חכמים לניסוח קולע: "אוי לי מיצרי, או לי מיוצרי". היצר - הטוב במקרה זה - חייב את השופטים לקבוע את הנורמה, המובנת מאליה בחברה מתוקנת, ולפיה מי שדבק בו אישום חמור אינו יכול להפטיר כדאשתקד.
אך ה"יוצר", החוק הקיים, אינו פוסל את ראשי העיר מכהונתם עד אשר יורשעו בדין.
בג"ץ יידרש להפעיל שוב את סמכותו
בג"ץ קבע שהחלטת מועצת העיר בשלושת המקרים להימנע מהדחת ראש העיר היתה בלתי סבירה. עם זאת, בהיעדר סמכות מפורשת לכך בחוק, לא היה יכול למנוע מהציבור לבחור בהם מחדש.
ראשי העיר המודחים נבחרו וכעת יידרש בג"ץ פעם נוספת לשאלה אם גם לאחר שהרוב בעיר קבע שהנאשמים ראויים לתפקידם, חייבת מועצת העיר להדיחם, אם לאו.
כדי לצאת מן הסבך, יוכל בג"ץ לנקוט את הפתרון הקלאסי של חיתוך העוגה והשארתה שלמה: קביעה נורמטיבית שהמשך כהונת ראש עיר הנאשם בפלילים אינו סביר, אך בד בבד דחיית ההדחה בפועל בכמה חודשים עד ששתי הרשויות האחרות, מועצת העיר והכנסת, יוציאו עבורו את הערמונים מן האש.
היה והכנסת תימנע מלעשות כן, יידרש בית המשפט להפעיל שוב את סמכותו, לקבוע שאי הדחת ראש העיר הנאשם מכהונתו בידי מועצת העיר אינה סבירה, ולחייבו להתפטר.