הסיוט ששמו אדוארד סנודן מסרב להיעלם מסדר היום הבינלאומי. אף שגילוייו המסעירים על המעקבים הנרחבים שניהלה הסוכנות לביטחון לאומי אחרי יריבים ובעלי ברית כאחד היו אמורים לכאורה לשקוע לשולי הבמה, לאחר שקיבל מקלט מדיני ברוסיה, ממשיך סנודן - באמצעות שותפיו - לחשוף ביטויים חדשים לתאבונה הבלתי נדלה של הסוכנות למידע.
פיסות המידע האחרונות, שהודלפו לתקשורת הבריטית ולזו הגרמנית, מעניקות ביסוס נוסף לתמונה המתגבשת של ריגול חסר עכבות ומגבלות אחרי תעבורת האינטרנט ושירותי הטלפוניה, שהיקפו עולה על כל מה שהיה אפשר להעלות על הדעת. בייחוד תמוה הדבר שדווקא ממשל אובמה, המתיימר להיות דוברם ונציגם של ציבורים נעדרי זכויות אזרחיות באשר הם והלוחם ללא לאות (רטורית, לפחות) למען מיעוטים נרדפים, הוא ה"עבריין" הסדרתי, ובזיקה בעיקר לשותפים לדרך.
זוהי, אכן, האירוניה האמיתית המעוגנת בפרק האחרון של סאגת סנודן. בניגוד לממשל בוש הבן, שבעקבות פיגועי 11 בספטמבר יזם את "חוק הפטריוטיות" (שפגע פגיעה משמעותית בחירויות בסיסיות ובכללי המשחק הדמוקרטיים), הניף יורשו בבית הלבן את דגל הליברליזם והנסיגה מחזון הדמוקרטיה המגויסת. ובכל זאת, גם היום אנו עדים לכך שברק אובמה ממשיך, ואף מרחיב ומעצים, את מורשתו הפולשנית.
בחישה מתמדת בפוליטיקה פנימית
סדרי הגודל שנחשפו בימים האחרונים אינם נתפסים ממש. לגבי צרפת, החברה הבכירה בנאט"ו, למשל, מדובר בלא פחות מ?70 מיליון שיחות טלפון ומסרונים של אזרחיה, שיורטו במשך חודש אחד בלבד. האם אפשר להסביר פריסה אדירה זו של המערך האינסופי בהקשר בלעדי של המלחמה בטרור, מה גם שרבים מיעדי המעקב היו פוליטיקאים ואנשי עסקים? האם ייתכן שנוסף על השאיפה האובססיבית להרחיב את מאגר הנתונים והמידע, וכך לעשות שימוש מירבי בטכנולוגיות המתקדמות הזמינות לסוכנות, נכנסו לתמונה, ולו גם בשוליים, אינטרסים עסקיים ומסחריים (ולאו דווקא ביטחוניים) של תאגידים אמריקניים?
התמונה מסתבכת עוד יותר כשאלומת האור מתמקדת בזירה אחרת של תוכנית המעקב מבית היוצר של הסוכנות לביטחון לאומי. בהתאם לגילויים האחרונים, שלא הוכחשו, יירטה הסוכנות גם את הדואר האלקטרוני של נשיא מקסיקו הנוכחי, אנריקה פניה נייטו, וכך את זה של קודמו, פיליפה קלדרון. זאת, לאחר שלאחרונה התברר כי גם נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, נפלה קורבן למעקב דומה. לנוכח העבר הטעון והעמוס במשקעים של יחסי מעצמת העל האמריקנית עם שכנתה מקסיקו, היה אפשר לצפות מממשל אובאמה (התומך בחקיקתו של חוק הגירה ליברלי, שיאפשר נתיב התאזרחות לאוכלוסיית המהגרים הגדולה ממקסיקו) לגלות רגישות וזהירות יתר בהתנהלותו במרחב זה. במקום זאת, וכמו בפרשת המעקב אחרי הנשיאה רוסף, מתברר שהדוד סם אינו מסוגל לעמוד בפיתוי.
כך חוזרת האומה האמריקנית במנהרת הזמן לעידן "האמריקני המכוער", המתאפיין בפטרונות ובבחישה מתמדת בפוליטיקה הפנימית של מדינות המצויות בחצר האחורית שלו או התלויות ברצונו הטוב. נכון שעדיין קיים מרחק רב בין ציתות להתערבות בפועל (כולל עידוד הפיכות צבאיות), אולם עצם החדירה למרחב הכמוס ביותר של תכתובות אישיות, שמנהלים קברניטיהן של שותפות אסטרטגיות ביבשת אמריקה, מעיד על כך שאובאמה טרם למד את לקחי ההיסטוריה בזירה זו. הוא נותר, אפוא, עיוור לסכנה שהתנהלות חסרת גבולות תצית מחדש אש של שנאה כלפי הענק האמריקני, מורשתו ודפוסי פעולתו הדורסניים והמתנשאים.
מים רבים זרמו בנהר הפוטומק מאז הביע הנרי סטימסון, שכיהן ב?1929 כמזכיר המדינה בממשלו של הנשיא הרברט הובר, את התנגדותו הנמרצת לחיטוט בדואר הדיפלומטי של מדינות יריבות. לדבריו, אין זה מהוגן לקרוא את הדואר של הזולת. הקוד האתי, שהינחה את סטימסון במכלול זה, נמוג זה מכבר אל תהום הנשייה, ואפשר רק לקוות שלפחות רסיסים ממנו יחזרו מן הכפור עם שוך הסערה.