לפני כמה שנים החלטנו שהגיע גם זמננו. כיאה לפראיירים טיפוסיים, ואחרי שהאמנו שנים להבטחות על ירידות מחירים צפויות - יצאנו לחפש לעצמנו בית בישוב קטן במרכז הארץ, דווקא בשיאה של בועת הנדל"ן. מתווך דירות נחמד ויעיל הוביל אותנו בין כרמים וגנים לבית צמוד-קרקע חביב, חלק משלישייה. נדלקנו די מהר, בעיקר בגלל המיקום המצוין, וגם בגלל הגינה הקטנה והירקרקה. אבל משהו הטריד אותנו כמעט מהרגע הראשון - הקומה השנייה נראתה, אפעס, מצ'וקמקת. המדרגות עקומות, הגג יורד באלכסון, חלוקת החדרים תמוהה. כמו תותבת סדוקה בגוף בריא.
ביקשנו לדעת אם העסק חוקי. האם הקומה המוזרה נבנתה על פי היתרים? האם התכנון אושר? הדבר האחרון שרצינו זה לשלם את כל החסכונות פלוס החסכונות של ההורים פלוס משכנתא לשבעים שנה - ולגלות שאנחנו עברייני בנייה בשרשור. המתווך חייך. הוא סיפר לנו שהבית שייך לראש המועצה, וחיבר בינינו. הופתענו לגלות שראש המועצה ביקש שנשמור על דיסקרטיות. משום מה, הוא לא רצה שהתושבים יידעו שהוא עובר דירה. הוא הבטיח להמציא לנו את כל האישורים הנדרשים, פרונטו.
מאותו רגע החלו הקרנות הסרט "המרדף אחר הטופס האדום". שלושה חודשים תמימים ביקשנו, ודרשנו, ותבענו, ואיימנו. שלוש פעמים נפגשנו עם ראש המועצה שהמטיר עלינו חיוכים והבטחות. ומי לא בא? ההיתר. עורכי הדין של ראש המועצה נזפו בנו בחמיצות: הכיצד מעיזים אנו להלעיז על אדם במעמדו ולרמוז כאילו עבר על החוק. אבל אנחנו לא הלעזנו ולא רמזנו דבר. בסך הכול ביקשנו שקיפות מינימלית. אמנם הישוב כפרי - אבל ממש לא מתחשק לי להעביר את שנותיי הראשונות בו ברדיפה אחר עזים.
"טעות במדידה"
הנודניקיות השתלמה, ובסוף תהליך מתיש נחתו על שולחננו התכניות המקוריות של הבית. ביקשנו מקרובת משפחה, אדריכלית במקצועה, לבחון אותם מול הנכס הבנוי. היא נעמדה בשמש הקופחת כשהתכניות בידיה, והסתכלה מעלה-מטה לעבר הבית כמו רופא שבודק חולה סופני. הרימה עיניים והשפילה אותם חזרה. הרימה והשפילה. פניה מלאו דאגה. "מה? מה את רואה?", הפצרנו. "לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל אין קומה שנייה".
50 ומשהו מ"ר נבנו שלא כחוק. ביקשנו לבדוק גם חשבון ארנונה טיפוסי. התברר שהאיש שאחראי על הסדר הטוב והשלטת החוק ברשות המקומית משלם ארנונה על פי התכניות, לא על פי הנכס הבנוי. איך הוא הסביר את התקלה? "טעות במדידה". ברור. כי לכולנו תמיד טועים במדידה, ותמיד כלפי מטה. פקידות רשלנית שכזו.
אז ראש המועצה אץ-רץ לו כמו הגברת זליבנסקי בסיפוריו של גדעון רייכר, להכשיר את השרץ. פעולה שלוקחת לאזרח תמים חודשים ארוכים, ארכה אצלו מספר שבועות ספורים - והמחוז העניק לו היתרים בדיעבד. את הארנונה שלא שולמה תגלגלו לנכדים שלכם. אנחנו, בינתיים, על הבית ויתרנו. תחושת הגועל שהתלוותה לתהליך, ובעיקר היכולת של איש ציבור לשקר לנו בפנים באופן כה משכנע, הבאישה את ריחו של הנכס בעינינו. מצאנו בית אחר, שקנינו מקבלן ישר דרך ונקי כפיים. תאמינו או לא, יש עוד כאלה, פשוט קולם אינו נשמע. בינתיים מישהו אחר קנה את הבית של ראש המועצה, והרוויח נכס חוקי בזכות פעולת החקירה הקטנה שלנו. גאווה ישראלית.
שובה של כלכלת הבחירות
בחודש האחרון נזכרתי בתקרית ההיא לא מעט. אותו ראש מועצה עומד שוב לבחירה. בקדנציה האחרונה נמלא הישוב ההוא בפרויקטים הזויים. ריח המקורבים והקומבינות נישא באוויר, ושקיפות אין. מדובר בישוב של מעמד ביניים משכיל, שבו מבקר פנים לא מונה כבר שנים ואין ועדת ביקורת; שהמועצה שלו בקושי מתפקדת, והחלטותיה נותרות סמויות מן העין; שבו קבלן מקבל מהמועצה אישורים לנהל גני ילדים, וכשהוא נכשל - מגלגל את המוסד החינוכי על טפיו לגורם אחר, ונהנה מהרווחים; שהאזרח משלם בו היטל ביטחון מיוחד, כדי שהשומרים בכניסה לישוב יעבירו את משמרתם בשינה ערבה, ויפתחו את השער בלילה לכל דכפין שצופר להם; שבו שב"חים לנים בתנאים מחפירים באתרי הבנייה, ואיש אינו חושב לקנוס את הקבלנים; שבו השירות לתושב מלווה כמעט תמיד בדפיקות על השולחן, באיומים, או בשימוש בקשרים אישיים.
זהו ישוב שתושביו נמצאים במאה ה-21, אבל שלטונו עדיין חושב "שכונת חיים", עם אישוני הכבאי ויחזקאל בעל המכולת. אבל אישוני התבגר ונהיה ציני, ויחזקאל סגר את העסק. במקום המכולת, קם מרכז מסחרי - ולקבלן ויתרו על החניון. בקיצור, עיר שמתנהלת כמו שכונה עם מכולת, זה קונספט שהיה חינני בשנות השמונים, אבל קורס בעידן של פיצוץ אוכלוסין. מישהו פה צריך לעשות ריסטרט.
בשבועות האחרונים כלכלת הבחירות הגדישה כל סאה. פתאום רחובות משופצים, ואבנים יפות מחליפות את המדרכות של פעם. גפנים משומקום צצים לפתע, ומשתרגים על עמודים. גנים שלא ניטעו במשך עשור מופיעים בלילה כמו חומה ומגדל, ובולדוזרים מנסים ליישר את העקום. אנחנו נשלם את החשבון אחרי הבחירות, כמו תמיד. יורם ארידור כבר לא שר אוצר, אבל מורשתו חיה ובועטת אצלי בשכונה.
האדישות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה
סיפרתי על ההתנסות האישית שלי לחלק מהתושבים בשכנותי. התגובות היו מעורבות. חלק הגיבו בשאט נפש. אחרים בחיוך ציני. והיו גם אלה שביטלו את הממצאים במשפט השגור ביותר בשנים האחרונות, ההמנון הלאומי של הציבוריות הישראלית: "כולם מושחתים. אין איש ציבור נקי". התגובות האלה מוליכות אוטומטית למסקנה בלתי נמנעת שאין בכוחנו לשנות דבר, ועל כן מוטב שנבליג בשלוות נפש על תופעות פסולות. משמעותן המעשית, וזאת ממש לא הגזמה, היא חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.
השבוע מתקיימות הבחירות לרשויות המקומיות. מסורתית - שיעורי ההצבעה בבחירות האלה נמוכים באופן מביך. בעשור האחרון הוא מדשדש סביב ה-50%. ב-2008 הוא עמד על קצת פחות מ- 52%. באופן מסורתי, חילוניים מצביעים אפילו פחות. איכשהו, ההבנה שהשלטון המקומי משפיע על איכות חיינו הרבה יותר מאשר השלטון המרכזי טרם חילחלה. כל צעד שנעשה ביום-יום מעוצב או לפחות מושפע מראש העיר ומהמועצה שלנו. הם המנכ"לים החזקים ביותר במדינה, עם סמכויות בלתי נגמרות. כל מכרז או חוזה עובר תחת ידם, ועל כל תהליך יש להם השפעה ישירה. מזגן לילדים - רשות מקומית. עלות חוגים לילדים - רשות מקומית. אזורי מסחר ותעשייה - רשות מקומית. ביטחון אישי - רשות מקומית. פקקים ביציאה מהישוב - רשות מקומית. הסדרי הסעה ותחבורה ציבורית - רשות מקומית. תרבות, פנאי, חינוך, תחבורה, תעבורה, ביוב, ניקיון, ריאות ירוקות, מה לא. גם שירותים שהופרטו (באופן שערורייתי) בשנים האחרונות, עדיין מונעים בשרשרת ארוכה שראשיתה בשלטון המקומי.
השחיתות, גם היא פושה בעיריות יותר מאשר בממשלות. אין משטרה בעולם שמסוגלת לחקור כמות גדולה כל כך של פרשיות שחיתות. האחריות היא של האזרח "הקטן", שהוא בעצם איש גדול. ביכולתו לדרוש תשובות מנבחריו, ואם אלה אינן מסופקות, להעיף אותם חזרה הביתה (בית שיש לקוות שהם משלמים עליו ארנונה). בישראל החצופה של 2013 מתמודדים על קדנציה נוספת ראשי ערים עם כתבי אישום, עם חקירות משטרה ועם קופות שרצים. בדרך כלל הם לא חושבים שהם צריכים לתת הסברים לאף אחד. הם מניחים מראש שהאזרח הוא אידיוט, וקונה סיסמאות שקריות, הבטחות שווא וגפנים משתרגות שינבלו ביום שאחרי. תוכיחו להם שלא?
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il