פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין מו"מ בלי הכרה במדינה היהודית

      אחרי שעורר מיני?סערה בעניין היורדים (שם דווקא צדק, לטעמי), התפנה שר האוצר יאיר לפיד, השוהה בוושינגטון, לדבר על דעותיו ועל עמדותיו בתחום המדיני. "אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן", אמר למראיינו ברשת בלומברג. מילים כדרבנות - ואכן מבחינת ביטחוננו העצמי בעברנו ההיסטורי ובייעודנו הלאומי, בוודאי איננו זקוקים להכרה מצד מאן דהו. אך השאלה שמר לפיד באמת צריך היה לשאול את עצמו היא - אם הדברים כל כך ברורים, מדוע אותו אבו מאזן וחבר מרעיו כה מתעקשים שלא להכיר, ולו במלל, בעובדת היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי?

      התשובה הסתמית של הפלסטינים לשאלה זו היא, בדרך כלל, שהגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית" מקפחת, כביכול, את אזרחיה הלא יהודים. אך חוסר הכנות בטענה זו שקוף מאליו, שכן לא בהווה ולא בעתיד מציע או יציע אדם אחראי מקרב הרוב היהודי בארץ לשלול מאזרחי מדינה ערבים שומרי חוק את זכויותיהם האזרחיות (ואם יש מיעוט הדוגל בכך, הרי הוא פסול לעדות דווקא מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית).

      מדינת צלבנים ארעית

      הסיבה האמיתית להכחשת זהותה הלאומית היהודית של מדינת ישראל בידי הפלסטינים היא שרוב העולם הערבי והמוסלמי אינו מוכן להכיר כלל בהיותם של היהודים עם (להבדיל מדת). ואם, כפי שהם טוענים, היהודים אינם עם, המסקנה הנובעת מכך שגם לא מגיעה להם מדינת לאום.

      טענתם היא שאולי הם נאלצו להכיר בעובדת קיומה המעשית של המדינה הישראלית, אך לא בזכותם של היהודים למדינה משלהם - קל וחומר מאחר שמדובר באזור שכל כולו הוא נחלתם של הערבים והמוסלמים. במילים אחרות: אנחנו מוכנים להכיר, וגם זאת בעל כורחנו, במדינת ישראל כבית מחסה זמני ליהודים שמתגוררים בה, אך לא בקביעותה של הישות הזאת.
      גם הדה?לגיטימציה של ישראל או ציון השואה כנימוק בלעדי להקמת מדינתנו, תוך כדי התעלמות מההיסטוריה היהודית ומהמפעל הציוני - בין שמכוונות טובות ובין שבמזיד - תואמים את האסטרטגיה הפלסטינית לשוות למדינת היהודים דימוי של מדינת צלבנים ארעית.

      לפיד מאשים את מתנגדי התהליך המדיני בכך שסרבנותם נובעת מ"מצב נפשי" מסוים ו"מפני שהם אינם יודעים אחרת". ברם, דווקא מי שטוענים שהאשמה לכך שלא הושג עדיין השלום בינינו לבין הערבים מוטלת בעיקר עלינו ולא על הסרבנות הפלסטינית - הם שלוקים כנראה "במצב נפשי מסוים" ו"אינם יודעים אחרת". חבל שלפיד אינו זוכר את דבריו הכמעט אחרונים של אביו טומי ז"ל, מי שהגיע מהגטו בבודפשט והפציר בשומעיו שיבינו (במושב הפתיחה של "כנס הרצליה" שנערך בכנסת) שפני העולם הערבי אינם לשלום עם ישראל.

      ראש הממשלה נתניהו העלה את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי לא כדי לחבל במו"מ לשלום, אלא כדי להבטיח שאם יושג, יהיה זה שלום אמת ולא שלב בתורת השלבים לחיסול ישראל. כל מי שבאמת רוצה לתת סיכוי לשלום ולא רק לדבר בסיסמאות או כדי למצוא חן בעיני מישהו, צריך, אפוא, לעמוד על העיקרון הבסיסי שנתניהו העלה: יכירו - יקבלו, לא יכירו - לא יקבלו.