אין הרבה סייסמוגרפים הרגישים לקליטת מגמות פניה של החברה הישראלית, כמו הפופולריות המשתנה של חוגי הלימוד באוניברסיטאות ובמכללות - והסטודנטים שלנו, כך אנו רואים בפרסומים וסקרים שונים, מעדיפים בימינו ללמוד משפטים, מנהל עסקים, כלכלה וחשבונאות - ופחות מדעי הרוח ומקצועות "רוחניים" אחרים. קיים קשר דו-כיווני ברור בין הנורמות הערכיות של החברה לבין כיווני החיים שבוחרים צעיריה. הנורמה שרווחה בחברה הישראלית בעבר, והדגישה את הערך ההשכלתי בקביעת מעמדו של משלח היד - נחלשה. בד בבד, הנורמה המדגישה את התגמול הכלכלי - התחזקה.
בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, כאשר חיפשה המדינה הצעירה את זהותה ושורשיה, נהרו עשרות סטודנטים לשיעורים בהיסטוריה יהודית ומקרא, כדי לדון בקשר שבין הישראליות החדשה והיהדות של פעם. אחר כך הם ניסו לאתר את מקומה של ההוויה הישראלית המתרקמת בסך העמים שמסביב, ולכן החלו לפקוד את החוגים להיסטוריה כללית, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. המהפכות החברתיות שגרפו את צעירי העולם של שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 - אלה שחלמו על עולם של אהבה ללא מלחמות - העלו פלאים את הפופולריות של הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והרפואה. במקביל התפנו הצעירים לחיפוש עצמי, והפילוסופיה הפכה לאחד התחומים המובילים.
והיום - החוגים למדעי הרוח מתרוקנים מתלמידים. בעיקר חמורה התופעה במדעי היהדות, בין השאר משום שהסטודנטים רואים בהם מקצועות אנכרוניסטיים ולא רלוונטיים. אולי יש להתרוקנות הזו קשר גם לגישה לתחומים אלה במוסדות האקדמיים ולשיטות הלימוד המיושנות, שאינן מתחדשות.
שלא נמצא עצמנו בפער תרבותי מהעולם
נוסף על הירידה התלולה במספרי הסטודנטים במדעי הרוח, ניכרת ירידה ממשית גם ברמת הסטודנטים המתקבלים ללימודים אלה. למעט חריגים, הסטודנטים המוכשרים נמשכים לחוגי לימוד שאליהם קשה להתקבל. לכן, במקומות העבודה המשפיעים על התרבות, על ההשכלה ועל הדיון הציבורי בישראל - כמו תחומי החינוך, הפרסום, התקשורת והפוליטיקה - אין כמעט בוגרים של מדעי הרוח והתרבות.
כאן בדיוק כדאי שנשאב עידוד מהניסיון האמריקני: הידרדרות דומה במצבן של הפקולטות למדעי הרוח בארה"ב נבלמה בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 בזכות חברות עסקיות גדולות. הן פשוט החלו לחפש עובדים חדשים בשורותיהם של בוגרים בעלי השכלה עיונית רחבה בתחומי מדעי הרוח. דעתם הייתה כי בכלכלה הגלובלית יש חשיבות לבעלי השכלה רחבה במדעי הרוח והתרבות, בזכות היותם בעלי מיומנויות וכישורים חברתיים ותרבותיים חיוניים. הם בעלי עומק רעיוני, בעלי ידע בשפות, בעלי תפיסת עולם מורכבת - המאפשרת לאדם להתנהל ב"כפר הגלובלי" וליצור קשרים בין-תרבותיים.
יש הרואים קשר בין מדיניות ממשלתית המאמינה בהפרטה, תוך החלשת המנגנונים המבטיחים רווחה, לבין הפיחות במעמדם של מדעי הרוח, המאופיינים בכך שהם מאפשרים השכלה לשמה - שרק מיעוט בחברה הישראלית יכול להרשות לעצמו. במדינות שונות, למשל בגרמניה, משקיעה המדינה משאבים עצומים במדעי הרוח, מתוך הכרה בחשיבותם. מדינת ישראל צריכה ללמוד מהדוגמה הזו ולראות בירידה ברמת ההשכלה של האליטות בעיה חמורה. מאוד מסוכנת מבחינתנו האפשרות שייפתח פער תרבותי גדול בין אנשי עסקים וממשל בישראל לבין אנשי עסקים וממשל באירופה, למשל.
ייתכן אפילו שיש לשקול מחדש את שיטת הלימוד האקדמית בישראל, לפיה סטודנט בוחר להתמחות בחוג לימודים ספציפי כבר מהשנה הראשונה - בניגוד לסטודנטים האמריקנים, שחייבים לרכוש בראשית דרכם האקדמית תשתית של השכלה הומניסטית כללית. כן, הגיעה העת לחייב את הסטודנטים בישראל ללמוד מגוון של מקצועות עיוניים, שאינם קשורים בתחומי התמחותם, כדי לקדם את ההשכלה ההומניסטית מבלי לסתור ערכים של רב-תרבותיות.
הרי כמעט שכחנו שאנחנו לא לבד בעולם הזה.
פרופ' עליזה שנהר היא חוקרת ספרות ורקטור המכללה האקדמית עמק יזרעאל
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il