פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי הכרה במדינה יהודית - לא יסתיים הסכסוך

      יאיר לפיד מציע לוותר על הדרישה להכרה - דני אילון משיב לו ומסביר כי הגישה הזו אינה מחוברת למציאות: הרי בלי הוויתור הפלסטיני הזה, נישאר עם תכנית השלבים וזכות השיבה

      עם חידוש המשא ומתן על הסדר הקבע בין ישראל לרשות הפלסטינית בשבועות האחרונים, מתרבות הטענות לפיהן דרישת ישראל מהפלסטינים, להכיר בה כמדינת הלאום של העם היהודי, אינה לגיטימית ואף מזיקה. לשיא הגיעו הדברים בשבוע שעבר, בדבריו של חבר בכיר בממשלה, שר האוצר יאיר לפיד, בראיון לסוכנות בלומברג. לפיד צידד באופן גורף בעמדה הזו, והוסיף: "אבא שלי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לזכות בהכרה מאבו מאזן".

      מפתיע לראות שפרסומים וטענות כאלה, שהיינו מצפים לראות בתקשורת הערבית או הבינלאומית, מגיעים דווקא מפיהם של מבקרים ישראלים יהודים. אחדים מהם טוענים שהדרישה להכרה היא נטל מיותר על המשא ומתן להסדר, וכראיה הם מביאים את הסכמי השלום שחתמה ישראל עם מצרים וירדן ללא דרישת ההכרה בה כמדינה יהודית; אחרים מסבירים כי הדרישה הזו נועדה לסכל כל הסדר עתידי; ויש המרחיקים בקביעה כי היא משקפת "חוסר ביטחון עצמי בזהותנו היהודית", עד כדי הזדקקות להכרתו של מחמוד עבאס במדינת היהודים.

      יש לומר באופן חד וברור: עמדות אלו נובעות מחוסר הבנה יסודי של מהות הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ויש בהן התעלמות מהסכמות בינלאומיות היסטוריות לגבי חלוקת הארץ.
      ישראל, כאמור, אכן לא דרשה ממצרים ומירדן כי יכירו בה כמדינה יהודית - מאחר ומהות הסכסוך עמן הייתה טריטוריאלית בעיקרה, ולא אידיאולוגית-קיומית כמו עם הפלסטינים. מדינות אלו לא ראו בישראל גזלנית אכזרית של אדמתן, ולא טיפחו אתוס לאומי של השתלטות הדרגתית עתידית על כל המרחב הריבוני הישראלי, כדוגמת האתוס הפלסטיני, המגולם ב"תוכנית השלבים" וכמובן ב"זכות השיבה": ירדן ומצרים, בניגוד לפלסטינים, לא טיפחו ציפיות של אזרחיהן להגר לישראל ולהכריעה באופן דמוגרפי. לכן, עצם חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן הביאה לסוף התביעות ההדדיות ולקץ הסכסוך עימן.

      ההכרה נחוצה בערבית, לא בעברית

      בהכרה בישראל כמדינה יהודית, הפלסטינים לא יוותרו על איזושהי זכות - ובוודאי שאין בכך ויתור על נכסים אסטרטגים או אינטרסים חיוניים. חשיבותה של הכרה כזו היא בהשלמה אמיתית עם דו-קיום ושלום, והשלמה אמיתית עם פתרון שתי המדינות לשני עמים, המתקיימות זו לצד זו בביטחון, בשלום ובשיתוף פעולה.

      כשאבו מאזן מצהיר כי "גם בעוד אלף שנה" לא יכירו הפלסטינים במדינת ישראל כמדינה יהודית, מתאמת החשש הישראלי כי אין פני הפלסטינים לשלום אמת, לסוף הסכסוך ולקץ התביעות. חשש זה מתחזק גם מדברי ההסתה והתביעות הפלסטיניות נגד ישראל, המפורטות בתכניות הלימוד של הרשות הפלסטינית ובתקשורת הפלסטינית.

      אף שהפלסטינים התחייבו כבר בחתימתם על "מפת הדרכים" ב-2003 לצדד במודל של שתי מדינות לשני עמים, הם משמיטים באופן עקבי את מונח "שני העמים" מהיעד המוסכם, ומסתפקים באזכור חזון של "שתי מדינות" בלבד. בסירוב הפלסטיני העיקש להכיר באופיה היהודי של מדינת ישראל יש גם הכחשה של הבסיס המשפטי לחלוקת הארץ, כפי שנקבע בהחלטת עצרת האו"ם 181, בכ"ט בנובמבר 1947, המגדירה את חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית.

      מכאן, הדרישה הישראלית להכרה במדינה יהודית היא לגיטימית ומשקפת את ההחלטות של הקהילה הבינלאומית. כל מי שרואה בדרישה צודקת זו מכשול או נטל, לא רק שמתעלם מליבת הסכסוך - אלא גם מרחיק אותנו מפתרונו של הסכסוך, ומהסיכוי להגיע להסדר ופיוס היסטורי.

      ולגבי הטענות המזלזלות בדבר הצורך שלנו באישור חיצוני מהפלסטינים לגבי סוגית זהותנו היהודית וזכותנו להגדרה עצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית - גם לאלה אין כל עיגון במציאות. הרי הדרישה מהם היא להכריז זאת בערבית, לאזניים פלסטיניות. רק כך יחנכו את עמם בשטחים ובפזורה, וישכנעו אותנו שכוונתם לשלום אמת.

      דני אילון שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ

      לכל הטורים של דני אילון בוואלה! דעות

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il