בימין מודאגים: ביבי יחלק את ירושלים?

דקות ספורות לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו ירד מעל הבמה באוניברסיטת בר אילן, שם נשא בתחילת השבוע את נאומו המדיני הנוקשה שזכה לכינוי "נאום בר אילן 2", החלו לזרום הברכות מכיוון נציגי הימין והמתנחלים. ראשון המברכים היה יו"ר מועצת יש"ע לשעבר דני דיין, שכתב בחשבון הטוויטר שלו כי הנאום היה "נאומו הטוב ביותר של נתניהו כראש ממשלה". לעומתו, ראשת האופוזיציה שלי יחימוביץ' אמרה בעקבות הנאום כי "נתניהו נשאב בחזרה לחיק הימין הקיצוני", ודברים דומים נכתבו למחרת בפרשנויות בעיתונים.

נתניהו הציב בנאומו ארבעה תנאים קשוחים להצלחת המשא ומתן עם הפלסטינים: הפסקת ההסתה הפלסטינית כנגד ישראל, ויתור פלסטיני על זכות השיבה, יצירת הסדרי ביטחון קשיחים והכרה פלסטינית במדינה יהודית. הוא לא סיפק אפילו רמז לגבי מה יהיה מוכן לתת בתמורה למילוי התנאים הללו. אפשר היה להבין שהוא לא מאמין כלל שהפלסטינים יכולים לעמוד בהם.

לכאורה, לאנשי הימין יש את כל הסיבות להיות מרוצים – הנאום בבר אילן השאיר מעט מאוד מקום לתקווה בנושא הפלסטיני. אלא שלמאזינים קפדנים יותר, בלטה מילה אחת שנעדרה כמעט לחלוטין מהנאום: ירושלים. נתניהו לא כלל את אחדותה של בירתנו "המאוחדת לנצח נצחים" בין התנאים שלו להסכם עתידי עם הפלסטינים. בנאומו הקודם בבר אילן, ביוני 2009, נשמע נתניהו אחרת: אז הוא אמנם אמר לראשונה בחייו "מדינה פלסטינית", אך גם הדגיש כי "ירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת". הצהרה דומה נעדרה מהנאום השבוע.

לא מדובר בצירוף מקרים: גורמים בסביבת נתניהו מצביעים על כך שמאז ניצחונו בבחירות בחודש פברואר האחרון, נתניהו ממעט להתבטא בנושא ירושלים. היו לו לא מעט הזדמנויות לחזור על המסר המוכר בדבר אחדות העיר – הבולטת שבהן הייתה בחודש מאי האחרון, כאשר עיריית ירושלים ומשרד התחבורה חנכו מחלף חדש על שם אביו, בן-ציון נתניהו, על כביש 443. נתניהו הגיע למעמד גזירת הסרט ונשא דברים נרגשים על אביו ועל ירושלים, אך לא התייחס לסוגיה המדינית, או למיקומו של המחלף החדש מעבר לתחומי הקו הירוק.

גם ביום ירושלים השנה, לא נשא ראש הממשלה הצהרה בנושא מעמדה העתידי של העיר. הוא אמנם כינס ישיבת ממשלה חגיגית בהר הרצל ודיבר על תנופת הבנייה והפיתוח בעיר הבירה, אך דבריו התמקדו בתחום הכלכלי. בהזדמנות אחרת, בטקס פתיחת המכביה בחודש יולי, בירך אומנם נתניהו את המשתתפים על שהגיעו ל"ירושלים המאוחדת", אך לא הרחיב מעבר לכך. גם בהצהרות לתקשורת שנשא בחודשי הקיץ, עם התנעת המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, נתניהו הדגיש את הצורך בהסדרי ביטחון קשיחים – אך לא אמר מילה על אחדות ירושלים.

בניגוד לנתניהו, מי שכן אמר לאחרונה דברים מפורשים על ירושלים הוא מקורבו, ח"כ צחי הנגבי מהליכוד. בשבוע שעבר הופיע הנגבי בוועידת ארגון השמאל היהודי-אמריקני ג'יי סטריט, ואמר שאם הפלסטינים יתפשרו על זכות השיבה, ישראל תוכל להתפשר בנושא ירושלים. זו הייתה התבטאות מפתיעה, שלא עוררה כותרות גדולות בעיתונות בעיקר בגלל התזמון – היא נאמרה על רקע הדרמה שחוללה ההתקרבות בין איראן לארה"ב, ערב ביקורו של נתניהו בוושינגטון.

דבריו של הנגבי בוושינגטון הזכירו לכמה ממנהיגי המתנחלים ראיון שאהוד אולמרט העניק ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2003, שבו הצהיר לראשונה על תמיכתו בנסיגה חד-צדדית מהשטחים. אולמרט היה אז שר התמ"ת ומקורבו של ראש הממשלה אריאל שרון. לא כל העמדות שהוא הציג באותו ראיון היו מקובלות על הבוס שלו, אבל המסר הכללי דווקא כן – אולמרט פשוט הציג אותו בפומבי לפני ששרון היה בשל לעשות זאת. ייתכן שהנגבי עשה בשבוע שעבר מעשה דומה בוושינגטון. בסביבת נתניהו, על כל פנים, לא ניסו להתנער מדבריו.

גורם בכיר בשורות המתנחלים הודה השבוע כי "לפחות באופן תיאורטי, נראה שנתניהו מוכן לחלוקה מסוימת בירושלים". המילה "תיאורטי" אמנם חשובה, אולם גורמים שמעורים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני מודים כי הדיונים שמתנהלים כרגע, כוללים גם את ירושלים - וזה כבר עניין מעשי. אם ציפי לבני ושליחו של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו, אומרים בחדר הסגור דברים דומים לאלה שהנגבי אמר על הבמה בוושינגטון, למתנגדי ההסדר בהחלט יש סיבה לחשוש.

הסכמה ישראלית לחלוקת ירושלים תיתקל, כמובן, בהתנגדות פוליטית קשה מימין, אבל גם בנושא הזה אפשר לטעון שנתניהו כבר ערך צעדי מנע: חוק יסוד משאל עם, שאותו הוא מקדם במרץ מאז פתיחת המו"מ עם הפלסטינים, עשוי "להכשיר" את העניין עבור חלק מן המתנגדים בליכוד, ובוודאי עבור יאיר לפיד ושרי יש עתיד. אפילו חלק מחברי הכנסת של ש"ס עשויים לתמוך בהעברת שכונות ערביות לריבונות פלסטינית, אם ההחלטה תתקבל במשאל עם. כדאי לשים לב, בהקשר הזה, לראיון שהעניק השבוע עו"ד דוד גלס, היועץ המשפטי הוותיק של ש"ס, לפרשן עקיבא אלדר באתר "אל מוניטור". גלס אמר שם שהרב עובדיה יוסף היה תומך, במסגרת הסכם שלום, בוויתור על ריבונות ישראלית בהר הבית.

כמובן, אל מול הסימנים שמניתי כאן – העמימות של נתניהו בנושא ירושלים מאז הבחירות, ההצהרה המפתיעה של הנגבי וקידום משאל העם (שאינו רלוונטי לגבי ההתנחלויות, אלא רק לגבי ירושלים) – אפשר להעמיד תזה שונה לחלוטין, לפיה הימנעותו של נתניהו מהצהרות בעניין ירושלים היא טקטית בלבד. על פי התזה הזו, נתניהו מבין שאם יכריז על מחויבות לירושלים מאוחדת, המשא ומתן עם הפלסטינים יהפוך לחסר משמעות, האמריקנים יאשימו אותו בהקשחת עמדות וישראל תשלם את המחיר בזירה הבינלאומית. לכן, הוא שומר על שתיקה בנושא, מתוך אמונה שהמשא ומתן בכל מקרה לא יגיע לשלב שבו ישראל תצטרך להתפשר בירושלים.

בין אם מדובר בשתיקה 'טקטית' או בשינוי עמדה מהותי, השורה התחתונה זהה: נתניהו לא הציב השבוע את אחדות ירושלים כאחד מה"קווים האדומים" שלו בנושא הפלסטיני. הבשורה העיקרית של נאום בר אילן הראשון הייתה הסכמתו של נתניהו להוציא מפיו את הביטוי "מדינה פלסטינית". בנאום בר אילן השני לא הייתה בשורה של ממש, אבל ייתכן שבעתיד הוא ייזכר כנאום המשמעותי מבין השניים, דווקא בשל מה שלא נאמר בו.

לפרשנויות נוספות של אמיר תיבון:
הסכמה בין נתניהו לאובמה? המחלוקת מעבר לפינה
"שר החוץ המושלם": קרי מתחיל להציג קבלות

לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il