זכייתו של הנער משדה נחום אריה ורשל בפרס נובל לכימיה יחד עם עמיתו מייק לויט היא אירוע חמוץ?מתוק, משמח ומעיב. מן הרגע שבו נודע כי ורשל נמנה עם שלישיית זוכים נשמעה הקריאה הנודעת מימי המלך אגריפס "אחינו אתה, אחינו אתה", עם רצון עמוק המצביע על רגשי אשמה ונחיתות המבקשים לנכסו מחדש לישראל.
ודאי שראשית דרכו של ורשל בטכניון ובמכון ויצמן מעוררת גאווה ישראלית. אך העובדה המכרעת היא שירד לפני עשרות בשנים, והמדע הישראלי הפסיד את תרומתו לדורותיה, ולפיכך השמחה על הישגו?הישגנו מהולה גם בתהייה.
הישארותו של איש מדע בארץ נקבעת בשורה של קריטריונים. לעולם אין הוא יורד או נותר בארצו על פי ערך מדיד אחד. החוקר נזקק בראש ובראשונה לסביבת עבודה, שמאפשרת לו לחלום ולחשוב ולנסות לממש את רעיונו.
היבט זה ברווחתה החיונית של מערכת המדע הישראלית סבל שנים ארוכות מהזנחה. הן במדע מהזן שבו עוסק ורשל, הן ברמת העדיפות הניתנת למוסדות האקדמיים. הרחבת מעגל התעסוקה במוסדות המדע היא צורך זועק לשמיים. אומנם חל שיפור בתמיכת הממשלה באקדמיה, אבל אין עדיין בסכומים המוקצים כדי לסגור על הפער, שהזוכה בנובל הוא אחד מקורבנותיו.
מניעת הירידה מחייבת גם מערכת בלמים, שמקורה בבית ההורים ובבית הספר. גורמים אלה שוב אינם שוללים את הירידה מהארץ כבעבר. הם כבר לא משמיעים את "בוא הביתה יונתן". סכר זה חייב להיבנות מחדש בידי דמות חינוכית סוחפת, שתוכל לפעול כנגד אדישות המורים וההורים. להיפך, בוויכוח הציבורי האחרון בין יאיר לפיד לבין אחרים התברר כי יש כלי תקשורת המשבחים את הירידה, או לפחות אינם חשים דחף להשתתף במאמץ לבלימתה. אין במילון שלהם "ירידה" אלא "הגירה"; ו"יורד" הפך ל"ישראלי המתגורר בחו"ל".
הבעיה מטרידה כל ישראלי מעוניין. תמורת מיסיו מגיעה לו הזכות לראיות, שהממשלה עושה כל אשר לאל ידה לצמצם את הירידה ולמצוא פתרון למצוקת האקדמיה. שכן המערב רווי באריה ורשלים, שהם חוקרים מעולים ואזרחים מצטיינים, ומדינת היהודים מפסידה.
הירידה הפכה מגיפת מדינה. ייתכן שלא ניתן לסכל ירידת ורשל זה או אחר. לא היה לו אופק מדעי, ולא שורשים יהודיים לומר כי יהיה אשר יהיה - הוא יישאר כאן. הבעיה אינה היחיד אלא הציבור שהלך מארצו וממולדתו. יש מאות ואלפים ורבבות, ששלחו ידם לעסוק במדע ואבדו לישראל, והנזק בל ישוער. מדעית וכלכלית ולאומית וביטחונית ומוסרית. שם המשחק הכפול הוא כסף וחינוך, שכנוע ודה?לגיטימציה.
ישראל חייבת לשקול היטב כל תשובה שלילית למדען צעיר המבקש להיקלט במוסדותיה. ממילא היא סובלת מירידה בשיעור הסטודנטים הלומדים מדעים מדויקים לטובת משפטים ומנהל עסקים.
רק שהבעיה הציבורית אינה צריכה לבוא ביום אשר כזה על חשבון השמחה נוכח הישגו של הפרט שהלך אל מעבר לים, ובכך האדיר במשהו את כור מחצבתו המדעי בחיפה וברחובות.