"מלחמת התרבות" הנוכחית, המתנהלת בימים אלה בכל עוזה על צביונה ועל אופייה של החברה האמריקנית, באה לידי ביטוי ב"שאט?דאון" המתמשך - שיתוקן החלקי של מערכות הממשל הפדרלי. על רקע זה נקל להבין את הכמיהה הרווחת לשינוי בטבעם היסודי של המבנים ושל המוסדות, שלאורם עוצבה הדמוקרטיה הנשיאותית בארצו של סם.
ואכן, בניגוד מובהק למסורת הפרגמטית של מיקוח ענייני ומעשי בין יריבים פוליטיים וקיומם של מוקדי שיתוף פעולה ביניהם - חרף קיומם של פערים בהשקפת עולמם - משקף השיח הנוכחי נוקשות אידיאולוגית מצידם של "שומרי החומה והמגדל" הטהרנים מבית היוצר של תנועת מסיבת התה (ושל תומכיהם בבית הנבחרים). עם זאת, מבט מעמיק יותר על הזירה האמריקנית מוביל למסקנה שהתרופה לחולי הנוכחי, שתחזיר למערכת הפוליטית האמריקנית את מימד הפתיחות ואת הנכונות המסורתית להטמיע רעיונות וכיווני פעולה חדשים בלי שהללו ייתפסו ככפירה, אינה טמונה כלל ועיקר בשינוי כללי המשחק הפורמליים עצמם.
אחרי הכל, עצם קיומן של אי?הסכמות בין הנשיא לבין הקונגרס היה בעבר אחד מן הסממנים המבורכים דווקא של "משטר הבלמים והאיזונים" שבין רשויות אלה. זאת משום שבניגוד להווה הלוחמני, לא התנהלו המשברים ההיסטוריים שפרצו בין הבית הלבן לבין גבעת הקפיטול על בסיס מפלגתי, ערכי או דוקטרינרי טהור. נהפוך הוא. הם נסבו בעיקרם על אינטרסים סקטוריאליים מוחשיים ("ליטרת בשר"), ובסופו של דבר הצמיחו דילים ופשרות בין המוסדות, ובה בשעה מנעו דומיננטיות יתר של אחד מהם על חשבון זולתו בתהליך הקצאתם של המשאבים הלאומיים. בשל כך, למעט במשבר שיתוקו של הממשל בחורף 1995 למשך שלושה שבועות, היו שאר הניסיונות הקונגרסיונליים להקפיא את "חוק התקציב" בגדר אפיזודות קצרות?מועד ותו לא, והנזק שגרמו למשק האמריקני או ליציבות הפוליטית היה מוגבל.
מבחינה זו אפשר להגדיר את החיכוך המסורתי שבין הרשויות כחיכוך בונה, שמנע מהנשיא להפוך למעין קיסר נטול מגבלות, גבולות ועכבות. ואכן, כאשר הנשיא ניקסון ניסה, במהלך שערוריית ווטרגייט, להפר את האיזון העדין שבין הרשויות בטיעונים של "חסינות אקזקוטיבית", הוא הועמד על מקומו על ידי הקונגרס (בגיבויו המלא של בית המשפט העליון) ונאלץ להתפטר בבושת פנים ערב הדחתו הוודאית. בסך הכל יצרה החוקה האמריקנית (והתיקונים שנתווספו לה) מסכת גאונית של בלמים ושל דפוסי פיקוח הדדיים בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, שהבטיחו יציבות, רציפות שלטונית ואפקטיביות, וזאת על רקע של תרבות פוליטית שהיתה במקורה פלורליסטית, דינמית ופתוחה.
אפשר רק לקוות שסטיית התקן הנוכחית תהיה זמנית בלבד, ושעם שוך הקרבות תאמץ האומה האמריקנית שוב את עקרונות הפלורליזם, החתירה לפתרון בעיות והשאיפה לצעוד בנתיב ההסכמה הרחבה. ייתכן גם שתהליך זה יזכה לתאוצה בעקבות בחירות הביניים לקונגרס בנובמבר 2014 - אם אכן ישקפו תוצאותיהן את תסכולו של הבוחר מהלהט האפוקליפטי של בית הנבחרים, הדוהר אל שפת המצוק הפיסקלי. זאת, ללא שינוי כלשהו באושיות היסוד שעליהן נבנתה הדמוקרטיה האמריקנית.