לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, הפכה לוד לאתר תיירותי נחשק לפוליטיקאים - והנה, אמש (שלישי) אף ביקר בה ראש הממשלה בנימין נתניהו. לוד מתאימה להם: נוף של פריפריה, 20 דקות מהציוויליזציה, לצד הדרך מירושלים הביתה; עיר שמצטלמת טוב, שיש בה הכול - בעיקר בעיות, ומצוקה, ופוטנציאל אדיר לסיסמאות על שינוי ו"עתיד אחר". כולם מרוויחים: הפוליטיקאי המקומי המצטייר כמקושר בצמרת השלטון, הפוליטיקאי הארצי שמקיים מצוות "לרדת אל העם" ו"לדבר בגובה העיניים", והתקשורת שעטה על הכותרות הקלות, החוזרות על עצמן. היחידים שלא מרוויחים דבר הם תושבי העיר, שסופרים את הביקורים, ואחריהם נותרים בעיר שאיש לא מטפל בה באמת.
מבקר העיר בלוד: תחושת רדיפה בעיר הרדופה / יהושע בריינר
הביקורים האלה לצורכי בחירות מקומיות, של גדעון סער, של אריה דרעי, של אביגדור ליברמן וכעת גם של נתניהו - מקוממים כל תושב שמכבד את עצמו. אין בהם כבוד, אלא בדיוק ההיפך מזה; אין בהם תועלת אלא בדיוק ההיפך ממנה, ועולות מהם שאלות מטרידות ומציקות.
אנחנו נראים לכם כאלו טמבלים?
השאלה הראשונה היא: האם יש משמעות להמלצתו של שר, בכיר ככל שיהיה, לבחור במועמד מסוים, כשברור שלעיניו עומדת טובת המפלגה ולא טובת העיר? מה ערכה של המלצה שנשענת על אינטרס פוליטי של הממליץ, ולא על בחינה אוביקטיבית ועניינית של האפשרויות?
מטרידה גם השאלה, מהיכן החוצפה להבטיח עזרה לעיר במידה ואדם מסויים ייבחר למועצת העיר או לראשותה? הרי עזרה ממשלתית צריכה להינתן ללא התניות ולא כטובה תחת טובה. נבחרינו במישור הארצי חייבים לפעול לקידום לוד מכוח בחירתנו בהם, ולא מכוח בחירתנו במקורביהם למועצת העיר. וחמור מכך: מדוע להבטיח? הרי כל הסמכויות והתקציבים כבר בידיהם - אפשר פשוט לקיים! בלי תנאים, ובלי למנף אינטרסים בפוליטיקה המקומית. זו זכותנו, זו חובתם, ולא כחלק מעסקת חליפין מפוקפקת.
אך השאלה השלישית היא המציקה מכולן: האם תושבי לוד נראים להם כה תמימים וחסרי בינה, שיפעלו כקהל עיוור הנוהר אחר אמירה שנוחתת ממרומים? האם יד הענקים המכוונת של סגנית שר הפנים, היא השולטת במחשבותינו, גם אם הישגים ותוצאות מכיוונה טרם ראינו? חבל ומאכזב שהם רואים אותנו כטמבלים תועים, שמחכים שגורם עליון יודיע לנו מרחוק מה נכון לנו ולעיר, וירמוז לנו בעזרת הסמכויות שבידיו, שמוטב לנו לבחור "נכון".
המענה לזלזול הזה הוא יצירת כוח פוליטי משלנו: תנועה שלא חוסה בצל מפלגה ארצית או פועלת במימונה, ולא רוקדת לחלילם של עסקנים מירושלים. תנועה חוצת קהלים ואוכלוסיות, שמתמקדת בבניית מנהיגות מקומית גאה וחזקה, שלא נופלת אפיים ארצה בפני כל שר עם עניבה, שלא קונה סיסמאות שאין מאחוריהן מעשים, שלא מתרפקת על טקסים וכיבודים אישיים, אלא פועלת להמיר את האמירות - למעשים. אמיתיים.
בינתיים, נמשיך לראות פעמיים בשבוע ביקורים של אח"מים במכוניות שרד, שמגיעים, מצטלמים עם קשיש, שני תינוקות וחתול, אומרים שלוד יקרה ללבם ושאם מועמד איקס ינצח הרי שבוודאי הממשלה כולה תהיה מחוייבת להצלחתו - ואחרי חצי שעה קסומה, נעלמים כשמאחוריהם מעט אבק כוכבים, ובדל תקווה שתחזיק אותנו עד הביקור הבא. אנחנו, לעומת זאת, נמצאים פה, לא ניעלם, אנחנו מצטלמים עם תושבי לוד, שהם זה בעצם אנחנו, אוספים אדם לאדם, משפחה למשפחה, בונים מנהיגות ראויה, שתדע לדרוש מאותם אח"מים לקיים, לפחות חלק מהבטחותיהם.
יפית חייקין היא תושבת לוד, עובדת סוציאלית קהילתית וחברת סגל בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת אשקלון; ממובילות תנועת "יחד" למועצת העיר לוד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il