פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגרות ללא בגרות

      הייתכן דבר כזה, תלמידים שבאמת אוהבים ורוצים ללמוד, ולא רק בשביל ציונים? גיא פז מבטיח שיש, בחינוך האנתרופוסופי - ומבקש לנער את הסטיגמות שדבקו בזרם הזה

      לפני כמה שבועות נכנסתי לכיתה י"ב והתחלתי ללמד היסטוריה. התחלתי ללמד שיעור שנקרא "לאן פנינו", שעסק בניסיון להבין לאיזה כיוון עשויים להתפתח תהליכים עתידיים בהיסטוריה שלנו. אנו לומדים (ועוד נלמד) על התפתחות הכלכלה, על התפתחות האמונה, על אבולוציה מכל מיני נקודות מבט ועל כיוונים אפשריים בהתפתחות מדינת ישראל.

      הכיתה שאליה נכנסתי כבר סיימה את הבגרות בהיסטוריה בשנה שעברה. למרות זאת, אף אחד מהתלמידים לא שאל אותי למה צריך את השיעור הזה אם הוא לא לבגרות, לא חשב שזה פחות חשוב או פחות מעניין ולא התייחס לשיעור שלי בחוסר רצינות. חוויית הלמידה, עד כמה שהנחתום יכול להעיד, היא רצינית. הדיונים ערים מאוד והתלמידים עובדים.

      נשמע לכם מופרך? תלמידיי אינם מחוננים או גאונים יותר מכל כיתה אחרת (אני מקווה שהם יסלחו לי על האמירה הזו - אני כמובן אוהב אותם מאוד וחושב שהם נהדרים). הם לא עברו מבחני קבלה. אז מה עושה את ההבדל? ובכן, הם לומדים במסגרת שבה לימוד לשם לימוד הוא המובן מאליו, מכיתה א' ועד עכשיו. הם לומדים הרבה מאוד שיעורים מיוחדים, שאינם לבגרות. הם עושים הרבה מאוד אמנות מכל הסוגים - ציור ופיסול, שירה ותיאטרון, עץ, מתכת ותפירה. הם יוצאים לטיולים נודדים, לשבועות עבודה בחקלאות ובמוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ונפגשים מדי פעם עם אנשים מאוד מעניינים.

      אפילו המורים שלהם - וגם כאן אני צריך להתנצל - אינם מורים גאונים או מקצוענים יותר מהרגיל. מה שמיוחד במורים, וגם בתלמידים ובהוריהם, הוא שמלכתחילה בחרו להיות בבית ספר שרואה את עצמו כחופשי ופועל ככזה; בית ספר שבו אף אחד לא מחכה שהמערכת תכתיב לו מה ללמד ואיך ללמד, אלא מניח שמורה המכיר היטב את תלמידיו באופן אישי ואת טבע הילד והתפתחותו באופן כללי, יידע לעבוד עם התלמידים בצורה שהכי מתאימה להם. ההבדל נובע מכך שיצירת סביבה אסתטית, הקפדה על כבוד הדדי, לימוד מתוך הקשבה והבנה לרבדים השונים בנפשו של הילד אינם סיסמאות המתחבאות מאחורי בגרויות, ציונים והפעלת משמעת על ידי כוח אלא ערכים מרכזיים המוצבים בפועל במרכז סדר העדיפויות, בבניית המערכת ובתקציב.

      חינוך חופשי - אבל באמת

      לא המצאנו יש מאין. אנחנו חלק מתנועה חינוכית ותיקה, שקוצרת הצלחות בארץ ובעולם ונקראת "חינוך ולדורף" או חינוך אנתרופוסופי. אנחנו כבר די מוכרים. כבר יש עלינו די הרבה סטיגמות, וזה סימן שכבר שמעו עלינו. אנחנו אליטיסטים, כיתתיים, מנותקים מהמציאות המודרנית ומעמיקים את הסגרגציה והפערים החברתיים במדינת ישראל. חוץ מזה, יש לנו תלמידים שמחים וסקרנים, אכפתיים ובעלי מוטיבציה, עם גישה חיובית לחיים ונכונות לפעול בכל מקום באופן מועיל ותורם. רובם הולכים אחרי בית הספר לשנות שירות ולשירות משמעותי בצבא. הם אוהבים מאוד את בית הספר, משקיעים בו שעות נוספות ואפילו מוכנים להשקיע ולהצליח בבגרויות למרות שהמורים שלהם משדרים להם באופן מודע ולא מודע שזה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אבל זו כמובן תוצאה אך ורק של הרקע הסוציו-אקונומי שלהם, של תשלומי ההורים ושל האפליה הסמויה שלנו. לרעיונות החינוכיים, להכשרת המורים ולעבודה שלהם ודאי אין הרבה קשר לכך...

      למרות זאת, אם מחר יבוטלו או יצומצמו בחינות הבגרות, אנחנו נהיה מוכנים - עם תכנית לימודים מלאה, שרק מחכה להכרה מבחוץ, להערכה ואפילו - השם ישמור - לתקצוב ציבורי, שיכיר בערכי החינוך האלטרנטיבי ויבין שכדאי לחשוב איך לממן חינוך כזה מבלי לפגוע בערך השוויון.

      אנחנו מעיזים לומר שחינוך המכיר בערך האמיתי של למידה עבור רוח האדם אינו זקוק לשוט הבחינות ולמסווה המזויף של רצינות, שמילת הקוד "בחינת בגרות" מעניקה לשיעור. אפשר בהחלט לחשוש, שמי שהתרגל לקופסה הקיימת יתקשה מאוד לצאת ממנה ואף ימצא את עצמו במצוקה ובחוסר אונים. רפורמה לא צריכה לשמוט למורים את הקרקע מתחת לרגליים, אלא לאפשר למי שרגליו יציבות, לבו איתן וכנפיו פרושות, לממש את מה שהוא יכול לעשות - ולהוביל יחד איתו את כל מי שמעוניין בכך.

      אנחנו לא האויבים של החינוך הציבורי. נשמח, בכוחותינו המוגבלים, לתרום לו ככל יכולתנו. התיכון שלנו, למשל, משולב כבר כיום בתיכון ציבורי. לא הגענו לשם מתוך יומרות אידיאולוגיות, אבל המפגש הזה ממחיש את מה שכל מי שעוסק ביוזמה חופשית בחינוך אמור לדעת ולזכור: לא באנו כדי להתבדל, אלא כדי ליצור מציאות חינוכית חדשה. לשם כך יש צורך בשלושה שותפים: אנשי חינוך המוכנים ליצור מתוך עצמם, קהילה של הורים ותלמידים הבוחרת בחינוך חופשי, ומערכת המכירה ומעודדת חינוך חופשי - אבל באמת.

      הכותב הוא מורה ומחנך במסלול האנתרופוסופי "אדם" בבית הספר סליגסברג בירושלים, וחבר תנועת המורים

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il