קצת יותר משנה חלפה מאז אולימפיאדת לונדון, שממנה יצאה המשלחת הישראלית בידיים ריקות. אבל אחרי הדרישות לוועדת חקירה, לעריפת ראשים ולצליבת ספורטאים, עולם כמנהגו נוהג ועוד חוזר הניגון. ירדן ג'רבי זכתה באליפות העולם בג'ודו, אלכס שטילוב הוא אלוף אירופה בתרגיל הקרקע בהתעמלות, לי קורזיץ הוכתרה שוב לאלופת העולם בשיט, והנה, שכחנו הכל. בעוד שלוש שנים, בריו, שוב נדבר על מדליות, מדליות, ועוד מדליות. וכנראה שוב נתאכזב.
"אם נצליח לזכות במדליה אחת, זה יהיה וואו", אומרת יעל ארד, המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל, שעומדת כיום בראש ועדת הספורט בוועד האולימפי. "אם נזכה בשתי מדליות, זה יהיה בגדר נס, חזון אחרית הימים. עם המשאבים שאנחנו משקיעים בספורט ועם התשתיות שיש לנו, זה בכלל נס סטטיסטי שכמעט מכל אולימפיאדה אנחנו יוצאים עם מדליה. גם אם נתחיל לעשות את הדברים כמו שצריך, לא נראה את התוצאות ב?2016".
21 שנים עברו מאז עמדה ארד על הפודיום בברצלונה עם מדליית הכסף. גם היום, בפרספקטיבה של זמן, בגרות ונוסטלגיה, היא לא יודעת אם הדמעות שזלגו מעיניה היו דמעות של אושר על ההישג חסר התקדים או של אכזבה על ההפסד בגמר והחמצת הזהב. ארד (46) היא היום אשת עסקים שאפתנית שנעה בקביעות על הקו לרוסיה ולברזיל, שם היא משווקת את משחק המחשב "מוגובי", העולם הווירטואלי לילדים. היא מנהלת החברה שמפיקה אותו. אבל החיידק הספורטיבי לא עזב אותה לרגע.
בשנה האחרונה הופעלו עליה לחצים לרוץ בבחירות לראשות הוועד האולימפי, אולם לבסוף החליטה לחבור ליגאל כרמי, שנבחר לתפקיד. החלום שלה, היא מודה, הוא להיות יו"ר הוועד בעצמה. "אני מאוד רוצה להנהיג את הספורט בארץ, והכניסה שלי לוועד האולימפי היא הצעד הראשון. אין לי אג'נדות חבויות, אני לא מתביישת להגיד שבעוד שתי קדנציות, ב?2021, אני רואה את עצמי בתפקיד יושבת הראש".
למה רק בעוד שמונה שנים? זה הסיכום בינך לבין היו"ר החדש, יגאל כרמי?
"אין בינינו שום סיכום, כי זה בכלל לא רלוונטי. לא אנחנו מחליטים מי יהיה היו"ר. אני פשוט לא רואה את עצמי עושה את זה עכשיו. נכנסתי לחיים העסקיים בגיל 33, ואני עובדת קשה כדי להגשים את עצמי בתחום הזה. יש לי ילדים צעירים, ואני לא יכולה לקחת על עצמי מחויבות טוטאלית כזאת".
אז עכשיו היא משקיעה בנושא האולימפי 30 שעות חודשיות, נפגשת עם אנשים ובונה תוכניות. "תלך לכל חברה כלכלית מסודרת, ותשאל שם מה התוכנית העסקית שלה לעוד חמש שנים, ויוכלו לענות לך. יציגו לך תוכניות. יגידו לך איפה הם רוצים להיות. וזה בכלל לא משנה אם בסוף לא יעמדו בכל המטרות. זה מה שחסר לי בספורט שלנו - שאין תוכנית אב. אין אסטרטגיה ארוכת טווח. שאלת אותי בכמה מדליות נוכל לזכות ב?2016. אפילו לא שאלת על 2020 ועל 2024, כי אף אחד פה לא חושב כל כך רחוק".
איך את מסבירה שדנמרק, לדוגמה, מדינה של פחות משישה מיליון תושבים, זכתה בלונדון בתשע מדליות?
"עשרה אחוזים מהאזרחים בדנמרק רשומים כספורטאים פעילים בהתאחדויות השונות. אצלנו זה פחות מאחוז, 70 אלף איש. כשהתאמנתי בג'ודו ביפן היו לצידי 300 בנות, כולן עם חגורות שחורות. פה, בכל ישראל לדורותיה, לא היו 300 בנות עם חגורות שחורות. צריך להכניס את הספורט לבתי הספר בצורה הרבה יותר עמוקה, ולהציב מטרה שבתוך עשר שנים יהיו לנו 400 אלף ספורטאים פעילים. יש פה כוכב אחד בג'ודו, לפעמים שניים, כוכב אחד בהתעמלות, כוכבת אחת או שניים בשיט, וזהו. ואם אחד מהם נפצע, או פורש, אז אוי ואבוי. אסור לנו לאבד אף אחד".
והנה זה קורה פעם אחר פעם. הג'ודוקא אליס שלזינגר, שזכתה במדליית ארד באליפות העולם, הודיעה שהיא מתכוונת לייצג מדינה אחרת.
"קודם כל, אני מקווה שעוד לא איבדנו את אליס. נעשים מאמצים גדולים לפתור את הבעיה, ואני חושבת שנדרשת רגישות בנושא הזה - גם מצידה של אליס עצמה. עם עוד קצת פתיחות מכל הגורמים, כולל אליס והמאמן שלה (בן זוגה לחיים, פבל מוסין; א"ו), אפשר להגיע לפתרון. אליס נולדה פה וגדלה פה. אני לא חושבת שמישהו יכול לדמיין את הילדה מפנימיית המחוננים בווינגייט עומדת תחת דגל אחר. היו כבר הסכמות בין הצדדים, וזה התפוצץ על בעיות של יחסי אנוש, ולא שלה. אסור לה לנהל משא ומתן על הזכות לייצג את ישראל, והיא חייבת לחזור לנבחרת. אליס צריכה לקחת מנהיגות, להילחם על הכרטיס לאולימפיאדה מול ג'רבי, ושהטובה מביניהן תנצח. במצב הנוכחי כולם מפסידים".
"הזנחנו את הספורטאים"
ארד היתה באולימפיאדה האחרונה בלונדון, פירשנה עבור הערוץ הראשון את תחרויות הג'ודו וראתה מקרוב כיצד התקוות הישראליות למדליה נגוזות בזו אחר זו. אבל היא מסרבת להתרפק בחמימות על הנוסטלגיה מימיה בברצלונה. מצבנו לא היה טוב יותר גם בחמש האולימפיאדות הקודמות, היא טוענת, למרות שהשגנו בכל פעם לפחות מדליה אחת.
"אם קורזיץ היתה זוכה במדליה, לונדון היתה הופכת להצלחה? לא. גם בימים שלי, אני ניצחתי וניצחתי, אבל זה לא העיד על עומק או על עשייה נכונה של המערכת. ברמה הלאומית, מדליות הן לא חזות הכל".
אז איך נמדוד הצלחה?
"כל ספורטאי צריך לממש את הפוטנציאל שלו, ועוד קצת. סטטיסטית, ברור שזה לעולם לא יקרה, ואין מצב שכולם יוציאו מעצמם את המיטב. אבל אין ספק שבלונדון היה כשל אמיתי, בזמן אמת, של הספורטאים הבכירים. שטילוב, קורזיץ, שלזינגר, אריק זאבי - כל אחד מהם נתן הכל והגיע להישגים בעבר, אבל באולימפיאדה האחרונה הם לא הצליחו".
למה?
"על כל אחד מהם היה לחץ עצום. הם היו צריכים לשאת על הכתפיים שלהם את כל הציפיות של המדינה, ובמקום שבו הם הצליחו אלף פעמים בעבר, הם קרסו. הייתי בגמר של שטילוב, הסתכלתי עליו, וראיתי איך הוא מתפוצץ מבפנים. נחמץ לי הלב. אף אחד לא היה יכול להפריע לו, הקרקע לא זזה, לא עמד מולו מתחרה שניסה להכשיל אותו. רק הוא עם עצמו, למשך דקה וחצי, להיות או לחדול. ולכן היה לי ברור שהיה פער בין הגוף לנפש".
גם את היית בסיטואציה הזאת, ועמדת בה.
"נכון. הרגשתי את כל המדינה על הכתפיים שלי. אתה לא יכול לתאר כמה חרדות ופחדים ליוו אותי. לא חוויתי משהו דומה לזה בחיי. מרגישים את זה חודשים מראש, בכל צ'פחה ברחוב. אתה מרגיש את זה גם במערכת העיכול, בכל דבר. היום זה עוד יותר עוצמתי, כשאתה חשוף בפייסבוק ובאתרי האינטרנט. זה נורא מלחיץ. היכולת להתנתק מהלחץ הזה ולהוציא מעצמך את המקסימום בתחרות, היא כל כולה עניין מנטלי. אני שמרתי על עצמי, סירבתי להגיד בקול רם שאני מועמדת למדליה. זאת היתה הדרך שלי להתמודד עם גל הציפיות האבסורדי הזה. לא היה לילה שבו לא חלמתי על זה, אבל זה לא שיתק אותי".
מה צריך להיות בראש סדר העדיפויות לקראת האולימפיאדות הבאות?
"מתעסקים כל הזמן באיך לייצר הישגים, אבל לא מטפלים בספורטאים עצמם וברווחה שלהם. הם שקופים. אני לא יכולה להגיד לך בוודאות שזה יביא יותר מדליות, אבל המערכת חייבת להתייחס לספורטאים כאל בני אדם ולתת להם סיכוי שווה כמו להייטקיסט או לרואה חשבון בן גילם. לא יכול להיות שספורטאי בן 27, שהוא הכי טוב בעולם בתחומו, אין לו זכויות סוציאליות או ביטחון כלכלי. זה משהו שלאורך השנים הזנחנו כאן מאוד. לא בגלל רוע של אנשים, אלא מפני שספורטאי, מיום השחרור מהצבא ועד סוף הקריירה שלו, לא שייך לאף אחד באמת. הוא שייך להמון גורמים, אבל אף אחד לא לוקח עליו את כל האחריות, וזה אחד הדברים שחשוב לשנות.
"אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות ביותר היא שהגופים האחראים על הספורט לא עובדים מספיק יחד - הוועד האולימפי, מינהל הספורט, האיגודים והטוטו. אז נכון, יש אגו ויש אינטרסים, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל ממה שחושבים, ואני פועלת על מנת לשנות את זה ולייצר סנכרון טוב יותר בין כולם.
"גם הפן הפסיכולוגי לא מטופל בצורה מספיק טובה. הפסיכולוגים חייבים להיות בשטח, לבוא לאימונים, להכיר את הצוות שעובד עם הספורטאי, כי לפעמים המצוקות שלו נגזרות מהסביבה. 50 הספורטאים הבכירים בארץ, אלה שנכנסו לסגל האולימפי, מקבלים הכל; הם מקבלים למשל מעטפת רפואית שאני יכולתי רק לחלום עליה. אבל המאמנים לא מטופלים. לפעמים, ביום של תחרות גדולה, דווקא המאמן נכנס ללחץ, מלחיץ את החניך שלו ופוגע בו".
פוליטיקה? אולי בעוד 20 שנה
ארד מתגוררת ברמת החייל בתל אביב, נשואה למלונאי ליאור כהנא ואמא של תום בן ה?15 ודניאל בת ה?12, שממש לא מתעניינים בג'ודו. "הם גדלו מגיל אפס עם אמא מפורסמת, ויש לזה מחיר. לאן שהם לא הולכים איתי תמיד שומעים התלחששויות מאחורי הגב, 'הנה יעל ארד', אנשים עוצרים אותי ברחוב, רוצים להצטלם איתי, מבקשים עצות. בבית הספר, ילדים בכיתה שלהם כותבים עבודות על אמא שלהם. וכמובן, בכל פינה, אנשים שבכלל לא מכירים אותם שואלים מתי הם הולכים לג'ודו. זה מצריך התמודדות".
את בעלה הכירה דווקא בשיא תהילתה, פחות משנה אחרי הזכייה במדליה האולימפית. "סוף סוף הייתי בארץ תקופה ממושכת, בלי נסיעות לתחרויות ולאימונים, כך שהייתי יותר פנויה נפשית".
היא משכימה קום בחמש בבוקר ומספיקה לעבוד שעתיים לפני שהיא מעירה את הילדים ולוקחת אותם לבית הספר. היא חוזרת הביתה רק לקראת הערב, כמעט לא רואה טלוויזיה ("למי יש זמן"), וכשיש לה זמן, היא אוהבת לבשל, לבלות עם המשפחה ולצאת לטיולי סקי. הוריה, אריה ז"ל ונורית, היו עיתונאים, ואחיה הוא איל ארד, יועץ תקשורת מוביל. ארד עצמה מיומנת מאוד בראיונות, מקפידה לא להיכשל בלשונה. לא לחינם אומרים עליה שהיא פוליטיקאית.
"אני יודעת שעסקן היא מילת גנאי אצלנו בארץ, אבל בינתיים לא נאלצתי להיכנס למאבקים פוליטיים בוועד האולימפי, ואני לא מפחדת מהם", היא אומרת. "הדור שלי צריך להיכנס לעשייה בעולם הספורט, אנחנו לא יכולים להמשיך לפחד ולהדיר את רגלינו".
ובטח חשבת גם על פוליטיקה ארצית.
"בכל פעם שיש בחירות אני מקבלת הצעות, אבל בינתיים זה לא מעניין אותי. מה יהיה בעוד 15 או 20 שנה, אני לא יודעת".
איך בכלל הגעת לג'ודו?
"בילדותי הייתי טום בוי. כאחות קטנה לשלושה בנים, תמיד הלכתי אחריהם. כשהייתי בת 8, אבא ואמא החליטו שאחי יובל צריך להתחזק, ושלחו אותו לחוג ג'ודו. אז הלכתי בעקבותיו, ונשארתי".
צחקו עלייך שאת שונה?
"בכלל לא. היו לי חברים טובים מהג'ודו, מהכיתה, מהצופים. השוני שלי לא היה רק בזה שעשיתי ספורט, אלא גם בזה שהקדשתי את החיים שלי למשהו. זה מאוד לא אופייני לילדים. אבל אני יכולה להגיד לך שזה לא היה דבר נעים להיות ילדה שרירית. היה לי משבר מסוים סביב העניין הזה בגיל ההתבגרות. לא חשבתי לעזוב את הג'ודו, כי הוא כבר היה כל חיי".
באופן כללי אין הרבה נשים בספורט הישראלי. את האישה היחידה שזכתה במדליה.
"מתוך הספורטאים הפעילים בארץ, רק 17 אחוז הם נשים, אם כי כמעט חצי מחברי המשלחת שלנו ללונדון היו נשים. אני חושבת שיש פה עניין של דימוי ציבורי. תופעת העדר בקרב ילדים מאוד חזקה, וכולם רוצים להיות כמו האחרים. יש לי בת בגילאים האלה, ואני רואה מה בנות עושות. אבות לא רוצים לראות את הבנות שלהם ספורטאיות".
"הייתי תפרנית"
היא פרצה לתודעה ב?1989, בגיל 22, כשגרפה את מדליית הארד באליפות אירופה בג'ודו. אחר כך שברה חוליה בגב, אבל ב?1991 זכתה שוב בארד האירופי וגם בארד באליפות העולם. שלושה חודשים לפני האולימפיאדה נותחה בברכה, אבל גם זה לא עצר אותה, כשג'ודו הנשים הצטרף למשפחת הענפים האולימפיים.
"דיברו עלי כעל מועמדת למדליה, אבל הסתכלו על הכל בעיניים ציניות. ישראל היתה למודת אכזבות, אחרי 40 שנים ללא מדליה, וכאילו היתה ציפייה שמשהו ישתבש בדרך". ואז הגיע היום ההוא, 30 ביולי 1992, שבו השתנו חייה. שדר הטלוויזיה אורי לוי אפילו לא היה באולם כשיעל התחרתה והגיעה עד לגמר; הוא העביר את השידור הישיר ממרכז השידורים הבינלאומי בכפר האולימפי. ארד ניצחה בשלושה קרבות, והפסידה בגמר לקתרין פלורי הצרפתייה על פי החלטת השופטים, אחרי שבקרב עצמו נרשם שוויון.
"וואו, איזה יום זה היה", היא נאנחת וקולה רועד, כאילו היא עדיין שם, בברצלונה. "המון שמחה בלתי נשלטת, שאי אפשר לתאר במילים. תחושה של סיפוק אדיר, ושמחת המונים כזאת, שאתה מסתכל על מאתיים אוהדים באולם, והם מסמלים לך את המדינה כולה".
עמדת על הפודיום ובכית.
"מאוד התאכזבתי. לא באתי בשביל לשמח את ההמונים אלא בשביל עצמי, להיות הכי טובה בעולם. השמחה העילאית היתה אחרי חצי הגמר, כשהבטחתי את המדליה, אבל אחרי הגמר הייתי בעיקר מאוכזבת. היום, כשאני מביטה לאחור, זאת היתה שמחה מהולה בעצב. נפתח נחשול מטורף של חגיגות, שברתי מחסום פסיכולוגי, והנה, למחרת, גם אורן סמדג'ה זכה במדליה".
מה קרה בלילה שאחרי הזכייה?
"היו חגיגות עד הבוקר במלון. כל הישראלים באזור, גם כאלה שלא היו קשורים למשלחת, באו, הצטלמו איתי, בכו, צחקו, מבול של טלפונים מהבית, מחברים, מעיתונאים. פתאום ספונסרים התחילו להתקשר".
ואז כבר הבנת שהחיים שלך השתנו לתמיד?
"את זה הבנתי באמת רק עשרה ימים מאוחר יותר, כשחזרתי לארץ. 3,000 איש חיכו בנתב"ג, ובחוץ חיכתה לי מכונית אלפא רומיאו שקיבלתי במתנה. זה היה הזוי. באתי הביתה, וגם שם היתה חגיגה, ולמחרת בבוקר העירו אותי בכוח וחיכו לי מאות מכתבי מעריצים".
מתי השקט חזר לחייך?
"השקט שהיה קודם לא חזר אף פעם. גרתי אצל ההורים, ולאט לאט התחלתי לא לענות לשיחות שהגיעו הביתה. מספר האנשים שרצו ממני כל מיני דברים היה מטורף. זה משהו שהיה לי קשה להתמודד איתו, אז האחים שלי השתלטו על זה".
המדליה שלך מוצגת לראווה בבית?
"לא, ואני גם לא יושבת ומסתכלת עליה כל הזמן. לפעמים, אם אורח מבקש, אני מוציאה אותה ומראה".
שנה אחר כך, ב?1993, ארד הוכתרה לאלופת אירופה, ובאליפות העולם זכתה במדליית הכסף. אבל הנחיתה בחזרה למציאות היתה קשה.
"במשך חמישה חודשים אחרי האולימפיאדה לא התאמנתי כמעט בכלל. הייתי עסוקה במיליון דברים -
חוזים, ספונסרים, קלטות. בדצמבר נסעתי לטורניר ביפן. לא הייתי בכושר, עפתי על הראש בקרב הראשון מול סתם קנדית אחת, וזה היה משבר גדול. באתי כסגנית אלופה אולימפית, ופתאום לא יכולתי לגמור אימון. אני זוכרת את המאבק הפנימי, ממש בכיתי בלילה, ואז הגעתי לתובנה שנגמר החופש".
בכל אופן הפכת ליקירת האומה.
"דווקא מתחו עלי ביקורת פעם אחת", היא צוחקת. "חזרתי מאליפות העולם ב?93', אחרי שהפסדתי בגמר, והכותרות בעיתון דיברו על אכזבה גדולה. זה הרגיז אותי וגם שיעשע אותי. אמרתי, וואו, כנראה הצלחתי לייצר ציפיות ממש גדולות. זה חלום של כל ספורטאי, בטח בענף כמו ג'ודו - לקבל הכרה אמיתית, אהבה של הקהל, הערכה ופרסום".
והמצב הכלכלי שלך השתפר מאוד.
"ללא ספק. הייתי תפרנית, אבל הכל השתנה אחרי ברצלונה. קיבלתי קמפיינים פרסומיים, ספונסרים רדפו אחריי, וככה יכולתי לבצע את הבחירות שלי בצורה יותר קלה. אפילו יכולתי להרשות לעצמי לקנות דירה, שזה לוקסוס שאין לכל אחד".
כשפרשה, בגיל 29, חוותה משבר לא פשוט. "הייתי בחרדות. זאת התמודדות קשה, יציאה לעולם חדש ולא מוכר". בהתחלה עוד נשארה קרובה לג'ודו ועברה לאמן, אבל בשנת 2000 פרשה כנפיים ופנתה לעסקים.
בניגוד לכדורסלני ולכדורגלני עבר, שבכל הזדמנות שנקרית בדרכם לוקחים כדור ומשחקים, לארד זה לא כל כך פשוט. "הפציעות שעברתי מגבילות אותי עד היום, כך שאני לא יכולה להתאמן הרבה בג'ודו. אבל אני שומרת על כושר, ורצה עשרה קילומטרים פעמיים?שלוש בשבוע, מוקדם בבוקר".
אלופת העולם, ירדן ג'רבי, היא יעל ארד הבאה?
"היא אינטליגנטית, צנועה, יש לה אישיות כובשת ויש לה כישרון גדול. אני לא רוצה להגיד עליה שהיא יעל ארד הבאה. היא ירדן ג'רבי, אני יעל ארד. אני לא מופתעת מההצלחה שלה, כי אני עוקבת אחריה כבר כמה שנים ומכירה את המאמצים שהיא עושה ואת הקשיים שהיא עברה בדרך. אני רוצה שהיא תכיר גם את הדברים הטובים, כמו שאני הכרתי".